תחנות רוח

בהייה ארוכה בנקודה מתחתי

עלה, בדל, ואבן קטנה

מחקו קלות את שהיה מסביב

רק רגע אחד תמים

בו הכל התמזג והכל התערפל

כמו תחושה חדשה של בלי הימצאות

הליכה ואיבוד בשדות של שליטה מלאה

אני העלה והבדל והאבן

ועכשיו,

.

ברגע שאסיר מבטי מהם

אמלא את עיניי אורות ולחשים

אדליק, אתמקד, אחכה, אוולד

ורגע חדש יספיק לי להשתנות

רגע קט שיקפיא את המלחמה

נגד תחנות הרוח הגדולות של עצמי

אודיסאה בתחת שלי

.

.

או אלה תולדותי, עוד רגע קטן שיסתלק בשנייה שאחריו. כך קיויתי בקול רם בלב כשפס הקול שליוה את היום המחורבן ההוא הידהד בראשי, ככה אהוד בנאי כתב - הילד בן שלושים...

ירדתי במדרגות בקצב של שתיים לצעד, למטה חיכה לי רוי כשבאמתחתו צרות שאסף כניראה בכדי להתחרות איתי על מר גורלי, "אלה תולדותי, קיבינימאטה" הצעתי כותרת לפגישה בכדי לראות לאן פנינו מועדות.

"או, אודיסאה כאן ועכשיו, תחליט אתה..", זרקתי שוב כשחשבתי על הכובעים שאספתי בתקופה האחרונה, מפריס ונאפולי ומכאן. אם הכובעים האלו מגנים מפני רוח וגשם, שאלתי ולא ציפיתי לתשובה, ככה זה עכשיו, אין תשובות, לא נתתי לשום דבר להפתיע אותי, ובכל זאת נשארתי בלי תשובות. "לפעמים ההשלמה הכי מאיימת.." שמעתי משמאלי, מה שקטע את קו המחשבה שלי באותו רגע שביני לבין עצמי לא היה ברור בכל מקרה.

"לאן?," הוא שאל בקול נמוך בכפוף לתקנון ימי האביב המבחילים שבאו עלינו כך פתאום, "סיבוב, ניראה כבר שימי.." שימי היה שם החיבה שליווה ומלווה אותנו משחר ילדותינו כאן על האי, מה שאומר שלפי הזמן המקומי נספרו כמעט ארבעה עשר חודשים ושבילים לרוב שלכאורה היו אמורים להגיע לאן שהוא והסתבכו לשנינו כמו פקעת צמר, הסתבר.

"נוכל נכתוב על זה משהו, מן סידרה, קומדיית מצבים טרגית, ככה נגיש את זה כמו שזה, ישר לפרצוף.." הצעתי במפתיע בזמן שהזמנו משהו לשתות, " על מה אתה מדבר תגיד, לתאר את מה שעובר עלי ככה בפשטות, גם צוות שלם של הפקה הוליוודית לא יוכלו להתמודד עם זה..." לא עניתי, ניסיתי לחשוב בפשטות, ככה על דברים פחות מורכבים, הזדמנות לבהות בבירה שמולי ולספור את טיפות המים שזולגות במורד ירכיה. "לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו.." ניסיתי לעודד בכנות, ידעתי שכמה שמצבי ניראה אפור עכשיו, כך אהיה מסוגל להסביר לאדם שעומד מולי איך להתגבר על זמנים קשים, מה שהוכיח את עצמו מחדש בכל פעם. " אתה מבין.. אתה צריך להתפוצץ עכשיו, לא יכול להיות שאתה עומד במקום, אתה צריך לשנות מקום, להשקיע בעצמך ורק בעצמך, הכל סביבך, ככה בפשטות הזו, לעוף גבוה ורחוק.." ניסיתי לעבור לפאן קצת יותר פילוסופי בזמן שרוי, ז'תומרת שימי, בהה בקיר ונזכר שהיתה כאן תמונה של חוליו קורטאזר וניראה שהיא נגנבה מהבר לפני מספר ימים. מוזיקה מוכרת עוררה בפניו אופטימיות קלה וסימנה את הכוס הבאה, הלפני אחרונה, שתוביל את המסע הלאה בלי כיוון ברור. השיחה יכולה הייתה לגרש את הכל באמת, שיחה אמיתית ידעתי, היא כמו צבע מוחלט, כמו רגע שבוצונח כל האבק ומבהיר את התמונה מחדש. שיחה שהיא כזו אמיתית היא אף על פי שידעתי שתמיד הוא יעריץ את השתיקות שבדרכן מרצדות בו בלי סוף. ולגבי הכובעים שלי ידעתי, אחכה לקיץ ואז לחורף הבא.

זמני

.

.

טעיתי לאמוד את כוחך,

התעלמתי מהסלע,

להתנפץ

והרי צעקת : "בוא אליי"

מדוע את מופתעת שאני כאן ?

הניסוי של החתול

משב רוח פרו-אביבי היכה בי שוב והפתיע כמעט עד צמרמורת,

אכן, עם כל הרומנטיקה חשבתי, צחנה זו צחנה, אביבית ככל שלא תהיה,

רווייה היא בחלומות שלא שלי ולכן היא נעימה ומשכרת

יכול להיות שבזמן הזה שאני עסוק במה שלא יהיה, מתגנבת לה השיגרה,

כך ממש מתחת לאפי ועושה מה שבא לה,

מזכירה לי זמן המתנה מעבר לכביש ומבט בזמן שמתנהל לו עצמאית ונוזל למקומות אחרים

חשבתי פעם אחת ולתמיד להפתיע אותי, בדיוק שניסיתי להסביר לרוכב אופנוע שהאורות שלו כבויים

עלתה בי המחשבה שאולי עכשיו אוכל להתמיד בברירה האחת והיחידה, להתעורר באמצע החלום

ולכתוב את הכל

שני שבילים

.

.

חלמתי

גלגל ענק מסחרר אותי שוב

ממעוף הספק ועד התחתית

ממרכז הטבור

עד לסוף העולם

אשיר על שני שבילים

ואשרוק,

אזייף,

הבוקר התחיל בשריקה

שריקה של שני אנשים

כמו בסוף העולם,

שני אנשים

ואני

ממנטו מורי

כל במקרה נפגשנו, משפטים סתומים לא היו שם, אלה דברים שברומו של עולם

המבטים היו אמיתיים מפני שעבר כל כך הרבה זמן מאז. שאלתי אם אפשר לחשוב על משאלה

או להעז ולבקש אותה, ואכן אפשר היה. אז שאלתי, הוא נענה בחיוך, לא ידעתי למה הוא התכוון

שאלתי אם אפשר יהיה לעבור בזמן בכדי לראות לאן אני הולך... " טוב בסדר, שאל..." הוא אמר, ציפיתי לזה, אני חיייב להודות,

כי אני והזמן לא ממש בקשר מעולה, ככה שלום מידי פעם או שיחות על דברים טכניים, אבל לרוב

אין לנו ניב ולא מילה, זה די, כי אני מרגיש והוא רץ כל הזמן, עדיין במן אגו טריפ

מאותו סיפור ישן על אליס בארץ הפלאות, המראות, וכו'

טוב.. למי מאיתנו אין את התכונה הזאת...

כל מקרה הלכתי על זה ואמרתי, או יותר נכון ביקשתי להיות שם בשנה הבאה בכלי לראות מה יראה לי הזמן

והוא בשלו, כמו תמיד, דואג להכניס את הפאן הריאלי לנפשי, ואיך אני לא אתרגל לזה לעולם? טוב...

הוא אמר שאין בעיה. מה שכן למדתי לבד הפעם, ללא כל גורם חיצוני

במשחק הזה שלנו הייתה הרגשה שאיך שלא יהיה אני יוצא מופסד, כי אם אראה מה יהיה בעתיד,

אם אכן, יהיה מה שלו אני מצפה, אהיה אפטי ואקבל הכל כמובן מאליו

אמרתי לו, "באמצע החיים",לעצמי אני כמו מראה שבאפשרותה לשאול שאלות עכשיו, כי יש בי מים ואויר,

אש וחול, משמע, אני באמצע, קצת כמו עלה נידף ברוח משוחרר מכל ספק

"אז אפשר יהיה לצחוק עליו",שאלתי את עצמי בקול גדול, והוא, הזמן שצמא למחמאות באמצע החיים, חייך שוב

האמת שלי חבוייה עמוק בתוך כיסי, ניראה שידי חבויות איתם שם ולא בגלל הקור

עם הזמן או בלעדיו, מה שכן לא בלעדיה, בלעדיך, יפה שלי

כמו שאת כאן פתאום, באמצע החיים

החלטנו זריחה

מספר שנים חייתי את חיי המכנסה פרטית קבועה, אפשר לומר שבעבודתי הייתי אחראי על הבוקר והערב, על האור של הבוקר והחושך אחריו, התמחתי באור החמה.

על אף שלמדתי את השיטה ושימנתי את גלגלי המכונה שבניתי כך שתפיק את מירב התועלת, חשתי שחייתי מעושר גזול, כמו הרווחתי את לחמי בגניבה, הסיבה לכך היתה טמונה בכמויות המזל הכבירות שבהן זכיתי.

התאמנתי והפכתי בין לילה למומחה, בקיא ברזי קרני השמש. אף על פי שידעתי שהכל כשורה, משהו העיק על מצפוני, הרגשתי שאותה השלווה המתפרסת על פני עם עלות החמה מהולה בעצב קל, עצב כחול שמתקרב בסוף היום לגוונים הסגולים הבהירים בדומה לגווני הכחול כמו של לפני הזריחה, שהיה בלי כל קשר, השראתי הגדולה ביותר באותם הימים.

365 ימים ללא הפסקה, מסביב לשעון יצקתי ליום החדש את האור הלוהט שניראה בהיוולדו כמו פלדה רבוייה במצב צבירה נוזלי אוורירי, קצף של חום מהפנט. בקצב של שני פטישים רועמים לכיוון אין סופי עבדתי. החמה שאליה התרגלתי ניראתה כמו כובע מלא מחשבות שהופכות ממוצק לנוזל בשינוי תדיר של פרצופים, מחרטה לקבלה או חרטה ודאית וכך הלאה.

יום אחרי יום משכנתי אותה ממעמקי האדמה, כבדה וגונחת, חמה. כמו בכל יום זכיתי מחדש לחיי נצח. בכפפות אסבסט גדולות בהרבה מכפות ידי ונשימה ארוכה כמו לפני צלילה, נהגתי להרים אותה ממעמקים, החלטתי - זריחה, החלטתי - שקיעה. בין המשמרות רשמתי, עונות, רוחות ושאר תתאי נושאים נילוים מ"המדריך של היום והלילה".

.

"יבוא..", שאגה מלאניה שדאגה להגיע מוקדם משהיה נחוץ, קצת לפני שעת הפתיחה של בית המלאכה שלי. " זה אני, מלניה, תפתחי, תפתחי...", החזרתי, וכך הייתי מתחיל את היום. הכי יחידה שהיתה שם ועודנה, קיבלה את פני בחיוך מלא שיניים ואהבה, כמו משוגעת ואני כמעט כמו משוגע.

עבודה. המכונה צילצלה בשאון אדיר, גלגלי מתכת שמשכו את שרשראות הפלדה למעלה, הצטברו על תוף העץ ונכרכו סביבנו כמו נחשים. "חכי מלאניה", צעקתי מבעד לרעשים שמולידים את היום, "חכי עד ציוץ הציפורים.." הדיוק היה המפתח, דאגנו להפעיל את הציוד ולחכות עד שניראו הסימנים המוכרים. מלאניה שלמדה את מדריך ההפעלה בעל פה ולא החסירה שום שלב בבקרת המכונה, הפתיעה אותי תמיד, כל פעם מחדש. היא גילגלה את הידית כלפי מעלה כמו בכל יום שקדם, ובכך בראה עוד יום.

איך אני לא מתרגל לזה? ואיך זה מפתיע אותי כל בוקר?,

את זה רק השמש תגיד.