.

תחנות רוח

2008-03-13T05:44:00.000-07:00

בהייה ארוכה בנקודה מתחתי

עלה, בדל, ואבן קטנה

מחקו קלות את שהיה מסביב

רק רגע אחד תמים

בו הכל התמזג והכל התערפל

כמו תחושה חדשה של בלי הימצאות

הליכה ואיבוד בשדות של שליטה מלאה

אני העלה והבדל והאבן

ועכשיו,

ברגע שאסיר מבטי מהם

אמלא את עיניי אורות ולחשים

אדליק, אתמקד, אחכה, אוולד

ורגע חדש יספיק לי להשתנות

רגע קט שיקפיא את המלחמה

נגד תחנות הרוח הגדולות של עצמי

אודיסאה בתחת שלי

2008-03-13T05:41:00.000-07:00

או אלה תולדותי, עוד רגע קטן שיסתלק בשנייה שאחריו. כך קיויתי בקול רם בלב כשפס הקול שליוה את היום המחורבן ההוא הידהד בראשי, ככה אהוד בנאי כתב - הילד בן שלושים...

ירדתי במדרגות בקצב של שתיים לצעד, למטה חיכה לי רוי כשבאמתחתו צרות שאסף כניראה בכדי להתחרות איתי על מר גורלי, "אלה תולדותי, קיבינימאטה" הצעתי כותרת לפגישה בכדי לראות לאן פנינו מועדות.

"או, אודיסאה כאן ועכשיו, תחליט אתה..", זרקתי שוב כשחשבתי על הכובעים שאספתי בתקופה האחרונה, מפריס ונאפולי ומכאן. אם הכובעים האלו מגנים מפני רוח וגשם, שאלתי ולא ציפיתי לתשובה, ככה זה עכשיו, אין תשובות, לא נתתי לשום דבר להפתיע אותי, ובכל זאת נשארתי בלי תשובות. "לפעמים ההשלמה הכי מאיימת.." שמעתי משמאלי, מה שקטע את קו המחשבה שלי באותו רגע שביני לבין עצמי לא היה ברור בכל מקרה.

"לאן?," הוא שאל בקול נמוך בכפוף לתקנון ימי האביב המבחילים שבאו עלינו כך פתאום, "סיבוב, ניראה כבר שימי.." שימי היה שם החיבה שליווה ומלווה אותנו משחר ילדותינו כאן על האי, מה שאומר שלפי הזמן המקומי נספרו כמעט ארבעה עשר חודשים ושבילים לרוב שלכאורה היו אמורים להגיע לאן שהוא והסתבכו לשנינו כמו פקעת צמר, הסתבר.

"נוכל נכתוב על זה משהו, מן סידרה, קומדיית מצבים טרגית, ככה נגיש את זה כמו שזה, ישר לפרצוף.." הצעתי במפתיע בזמן שהזמנו משהו לשתות, " על מה אתה מדבר תגיד, לתאר את מה שעובר עלי ככה בפשטות, גם צוות שלם של הפקה הוליוודית לא יוכלו להתמודד עם זה..." לא עניתי, ניסיתי לחשוב בפשטות, ככה על דברים פחות מורכבים, הזדמנות לבהות בבירה שמולי ולספור את טיפות המים שזולגות במורד ירכיה. "לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו.." ניסיתי לעודד בכנות, ידעתי שכמה שמצבי ניראה אפור עכשיו, כך אהיה מסוגל להסביר לאדם שעומד מולי איך להתגבר על זמנים קשים, מה שהוכיח את עצמו מחדש בכל פעם. " אתה מבין.. אתה צריך להתפוצץ עכשיו, לא יכול להיות שאתה עומד במקום, אתה צריך לשנות מקום, להשקיע בעצמך ורק בעצמך, הכל סביבך, ככה בפשטות הזו, לעוף גבוה ורחוק.." ניסיתי לעבור לפאן קצת יותר פילוסופי בזמן שרוי, ז'תומרת שימי, בהה בקיר ונזכר שהיתה כאן תמונה של חוליו קורטאזר וניראה שהיא נגנבה מהבר לפני מספר ימים. מוזיקה מוכרת עוררה בפניו אופטימיות קלה וסימנה את הכוס הבאה, הלפני אחרונה, שתוביל את המסע הלאה בלי כיוון ברור. השיחה יכולה הייתה לגרש את הכל באמת, שיחה אמיתית ידעתי, היא כמו צבע מוחלט, כמו רגע שבוצונח כל האבק ומבהיר את התמונה מחדש. שיחה שהיא כזו אמיתית היא אף על פי שידעתי שתמיד הוא יעריץ את השתיקות שבדרכן מרצדות בו בלי סוף. ולגבי הכובעים שלי ידעתי, אחכה לקיץ ואז לחורף הבא.

זמני

2008-03-13T05:40:00.001-07:00

טעיתי לאמוד את כוחך,

התעלמתי מהסלע,

להתנפץ

והרי צעקת : "בוא אליי"

מדוע את מופתעת שאני כאן ?

הניסוי של החתול

2008-03-13T05:37:00.000-07:00

משב רוח פרו-אביבי היכה בי שוב והפתיע כמעט עד צמרמורת,

אכן, עם כל הרומנטיקה חשבתי, צחנה זו צחנה, אביבית ככל שלא תהיה,

רווייה היא בחלומות שלא שלי ולכן היא נעימה ומשכרת

יכול להיות שבזמן הזה שאני עסוק במה שלא יהיה, מתגנבת לה השיגרה,

כך ממש מתחת לאפי ועושה מה שבא לה,

מזכירה לי זמן המתנה מעבר לכביש ומבט בזמן שמתנהל לו עצמאית ונוזל למקומות אחרים

חשבתי פעם אחת ולתמיד להפתיע אותי, בדיוק שניסיתי להסביר לרוכב אופנוע שהאורות שלו כבויים

עלתה בי המחשבה שאולי עכשיו אוכל להתמיד בברירה האחת והיחידה, להתעורר באמצע החלום

ולכתוב את הכל

שני שבילים

2008-03-13T05:36:00.001-07:00

חלמתי

גלגל ענק מסחרר אותי שוב

ממעוף הספק ועד התחתית

ממרכז הטבור

עד לסוף העולם

אשיר על שני שבילים

ואשרוק,

אזייף,

הבוקר התחיל בשריקה

שריקה של שני אנשים

כמו בסוף העולם,

שני אנשים

ואני

ממנטו מורי

2008-03-13T05:31:00.000-07:00

כל במקרה נפגשנו, משפטים סתומים לא היו שם, אלה דברים שברומו של עולם

המבטים היו אמיתיים מפני שעבר כל כך הרבה זמן מאז. שאלתי אם אפשר לחשוב על משאלה

או להעז ולבקש אותה, ואכן אפשר היה. אז שאלתי, הוא נענה בחיוך, לא ידעתי למה הוא התכוון

שאלתי אם אפשר יהיה לעבור בזמן בכדי לראות לאן אני הולך... " טוב בסדר, שאל..." הוא אמר, ציפיתי לזה, אני חיייב להודות,

כי אני והזמן לא ממש בקשר מעולה, ככה שלום מידי פעם או שיחות על דברים טכניים, אבל לרוב

אין לנו ניב ולא מילה, זה די, כי אני מרגיש והוא רץ כל הזמן, עדיין במן אגו טריפ

מאותו סיפור ישן על אליס בארץ הפלאות, המראות, וכו'

טוב.. למי מאיתנו אין את התכונה הזאת...

כל מקרה הלכתי על זה ואמרתי, או יותר נכון ביקשתי להיות שם בשנה הבאה בכלי לראות מה יראה לי הזמן

והוא בשלו, כמו תמיד, דואג להכניס את הפאן הריאלי לנפשי, ואיך אני לא אתרגל לזה לעולם? טוב...

הוא אמר שאין בעיה. מה שכן למדתי לבד הפעם, ללא כל גורם חיצוני

במשחק הזה שלנו הייתה הרגשה שאיך שלא יהיה אני יוצא מופסד, כי אם אראה מה יהיה בעתיד,

אם אכן, יהיה מה שלו אני מצפה, אהיה אפטי ואקבל הכל כמובן מאליו

אמרתי לו, "באמצע החיים",לעצמי אני כמו מראה שבאפשרותה לשאול שאלות עכשיו, כי יש בי מים ואויר,

אש וחול, משמע, אני באמצע, קצת כמו עלה נידף ברוח משוחרר מכל ספק

"אז אפשר יהיה לצחוק עליו",שאלתי את עצמי בקול גדול, והוא, הזמן שצמא למחמאות באמצע החיים, חייך שוב

האמת שלי חבוייה עמוק בתוך כיסי, ניראה שידי חבויות איתם שם ולא בגלל הקור

עם הזמן או בלעדיו, מה שכן לא בלעדיה, בלעדיך, יפה שלי

כמו שאת כאן פתאום, באמצע החיים

החלטנו זריחה

2008-03-13T05:30:00.000-07:00

מספר שנים חייתי את חיי המכנסה פרטית קבועה, אפשר לומר שבעבודתי הייתי אחראי על הבוקר והערב, על האור של הבוקר והחושך אחריו, התמחתי באור החמה.

על אף שלמדתי את השיטה ושימנתי את גלגלי המכונה שבניתי כך שתפיק את מירב התועלת, חשתי שחייתי מעושר גזול, כמו הרווחתי את לחמי בגניבה, הסיבה לכך היתה טמונה בכמויות המזל הכבירות שבהן זכיתי.

התאמנתי והפכתי בין לילה למומחה, בקיא ברזי קרני השמש. אף על פי שידעתי שהכל כשורה, משהו העיק על מצפוני, הרגשתי שאותה השלווה המתפרסת על פני עם עלות החמה מהולה בעצב קל, עצב כחול שמתקרב בסוף היום לגוונים הסגולים הבהירים בדומה לגווני הכחול כמו של לפני הזריחה, שהיה בלי כל קשר, השראתי הגדולה ביותר באותם הימים.

365 ימים ללא הפסקה, מסביב לשעון יצקתי ליום החדש את האור הלוהט שניראה בהיוולדו כמו פלדה רבוייה במצב צבירה נוזלי אוורירי, קצף של חום מהפנט. בקצב של שני פטישים רועמים לכיוון אין סופי עבדתי. החמה שאליה התרגלתי ניראתה כמו כובע מלא מחשבות שהופכות ממוצק לנוזל בשינוי תדיר של פרצופים, מחרטה לקבלה או חרטה ודאית וכך הלאה.

יום אחרי יום משכנתי אותה ממעמקי האדמה, כבדה וגונחת, חמה. כמו בכל יום זכיתי מחדש לחיי נצח. בכפפות אסבסט גדולות בהרבה מכפות ידי ונשימה ארוכה כמו לפני צלילה, נהגתי להרים אותה ממעמקים, החלטתי - זריחה, החלטתי - שקיעה. בין המשמרות רשמתי, עונות, רוחות ושאר תתאי נושאים נילוים מ"המדריך של היום והלילה".

"יבוא..", שאגה מלאניה שדאגה להגיע מוקדם משהיה נחוץ, קצת לפני שעת הפתיחה של בית המלאכה שלי. " זה אני, מלניה, תפתחי, תפתחי...", החזרתי, וכך הייתי מתחיל את היום. הכי יחידה שהיתה שם ועודנה, קיבלה את פני בחיוך מלא שיניים ואהבה, כמו משוגעת ואני כמעט כמו משוגע.

עבודה. המכונה צילצלה בשאון אדיר, גלגלי מתכת שמשכו את שרשראות הפלדה למעלה, הצטברו על תוף העץ ונכרכו סביבנו כמו נחשים. "חכי מלאניה", צעקתי מבעד לרעשים שמולידים את היום, "חכי עד ציוץ הציפורים.." הדיוק היה המפתח, דאגנו להפעיל את הציוד ולחכות עד שניראו הסימנים המוכרים. מלאניה שלמדה את מדריך ההפעלה בעל פה ולא החסירה שום שלב בבקרת המכונה, הפתיעה אותי תמיד, כל פעם מחדש. היא גילגלה את הידית כלפי מעלה כמו בכל יום שקדם, ובכך בראה עוד יום.

איך אני לא מתרגל לזה? ואיך זה מפתיע אותי כל בוקר?,

את זה רק השמש תגיד.

אי

2008-03-13T05:28:00.000-07:00

כל הרחובות של הרובע העתיק התנקזו לנקודה הכי מרכזית של העיר כמו נקווים אחרי הגשם הראשון. אחרי שיטוט אין סופי במקום הזה הבנתי שמשהו בהתנהלות של הזמן כאן ,משקף את אישיותי, או לפחות מאלף אותי להתרגל לחוקיו. הרגשתי שלא היה לי מה לכתוב יותר, כאילו השלמתי משהו שחסר לי זמן רב, משהו שחיפשתי בזמן שמילאתי דפים לבנים במחשבות.

עכשיו, בנקודה כמעט מוחלטת, עגולה ומרכזית ביותר, התיישבתי . עכשיו שנפלה לתודעתי דממה נעימה, בצורת נוצה קלה שבאה לקראתי משמיים בהירים במיוחד, ללא כל משב שעלול היה לערער את הנפילה הקלה הזאת. רק אור שקוף ומסנוור, כך היא נפלה ישר אל תוך ידי. שקט אמיתי במנות נדיבות, מן תחושת ביטחון נעימה וקרירה, נשפה בפני בזמן שעצמתי עיניים

בינתיים עד שניפגש שוב נוכל לדבר אל הירח, היא אמרה. הוא יקשיב ויעביר את המילים אל מעבר לים, מעל יבשות וערים, ישר מכאן, מהספסל שלי אל הנקודה הכי מרכזית בנאפולי. כמו שכל הרחובות שלי התקבצו לנקודה הזאת שלה, אליה. כזה אני וכזאת העיר הזאת. וכעת, כל שביליה שלי הם

אני שמסמן את המסלול ובוחר את הפניות, יודע בוודאות שהשקט הזה, אמיתי הוא ושום משב רוח לא יפיל את הנוצה הרכה הזאת מידי

כמו שכל התמונות והציורים של נאפולי צולמו או צוירו מאותה נקודה, ככה אני מאמין סמוך ובטוח

בואי

סינדרלות

2007-11-22T15:59:00.000-08:00

מסדרון ארוך חרוש נרות שריצפתו מעוטרת וקשתות בו ערוכות בסדר מופתי שמתחבר בקצה הרחוק של המבט.

כל המלודרמה באדום וארגמן, בשבילה, בשביל צעדיה הקטנים שיעברו בעוד מספר דקות מקצהו האחד של הארמון ועד לקצהו השני של גן עדן.

בקיטון הצר כמו בבטני, ריצדו פרפרים של חוסר מנוחה. הרי לא התראנו מאז הנשף האחרון חשבתי, מדובר בכמעט חמש עשרה שנים של מים שזרמו משני צידיו של הנהר הזה, של הסיפור שלנו.

"מלודרמה האדום וארגמן", הוספתי שנית מתחת לשפם שלא היה לי וצחקתי. תהיתי אם היא תשאל למה חציתי יבשות וימים בכדי להגיע לכאן בשנית?, מה היה כל כך דחוף להיות כאן שוב?, הרי הזמן שעבר הספיק לנתק כמעט את כל מה שכל כך אהבנו להיות אז בעבר.

לכל השאלות היו לי תשובות אבל הן עפו ברוח עם הגעגועים, מרוב ציפיה כל מה שהיה צריך להישאל נשכח, התפזר עם כל צעד שעשיתי לכאן, אני חייב לראות אותה, לא יכולתי לחכות עוד.

בזמן ההמתנה, חוץ משיטוטים חוזרים ונשנים בארמון תהיתי איך ארגיש בשנייה שהיא תופיע, זכרתי במעורפל דברים שאמרה לי שנייה לפני שנעלמה לכמעט חצי מחיי, רצה לה כך בפתאומיות והתאדתה לחלל הרחוב החשוך, שנייה אחת לפני חצות. דבר אחד היה בטוח וקינן בראשי כל הזמן הזה, תשובות אהיה חייב להשיג !.

"כן...", "קראת לי?"..."שתיים..", "לא, בעצם כפית אחת, אני רוצה ללכת לישון בקרוב וכל הקפה הזה יגרום לי לכתוב עד בוקר...", צעקתי לכיוון הדלת הסגורה של חדרי. דפיקה בדלת... " אתה יכול לשחרר לי את המחשב?" נשאלה שאלה שהדהדה בחדר והותירה אותי כמעט חסר אויר..." שנייה אני חייב לסיים כאן משהו", אמרתי בזהירות שמה אשכח את הדברים שרציתי לשאול. " והינה הקפה, תורך בפעם הבאה.. ואל תניח את הספל על המחברות שלי בבקשה"... " טוב, אני כבר מסיים", חייכתי בחיוך הסודי שחשף תוכניות בעלות הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר של צבא הרגש. "תגיד?".... "מה?, שאלת משהו?"... "כן!", "אתה יודע איפה שמתי את הנעליים שלי?"... "שנייה, טוב..." אמרתי רגע לפני שנזכרתי מה רציתי לשאול.

סינדרלה יקרה, מה הטריד את מנוחתך?, מה כבר היה כזה חשוב שבשבילו זרקת הכל וטסת?, "השעון, השעון, אני חייבת לרוץ..." צעקת לפני סוף הולס והותרת אותי בודד על בימת הריקודים כשברקע נשיפות החליל ופריטות הנבל הפכו רועמות עוד יותר.

..."המחשב פנוי"...

..."אם את עדיין צריכה אותו, יקירתי"...

אני שונא אותך פריז

2007-11-18T08:06:00.000-08:00

אני שונא אותך על כל סמתאותייך המוארות באור הפנסים. את הרחובות האפופים בריח קרמל וערמונים, את התמונות שצילמת בשבילנו ואת הצעיפים שסרגת לאוהבים שדרים בך וכותבים על חיוכך. ואת הקור שלך ואת המדרכות הצרות, הרטובות. את השיטוט האין סופי שלי שרומה בזדון והולך שולל, כמו עש שיכור שמסנוור מסחורתך המתוקה והקרה, סביב היבהוב קלישאות ושירים דביקים בשפה לא שלי ובמבטא מלא שפתיים מלאות ורכות שמחסיר תדיר את ההגנות הבסיסיות שלי, פושט את עורי מעלי, מסחרר, מאלף. ועל כך אני שונא אותך פריז.

תהיתי איך יכולתי להיכנע לריח המתוק הזה שוב, אין ספק שהיה זה רגע נדיר בשבילי, נדיר ורחוק ממה שחשבתי. בדיעבד הייתי צריך לאחר באותו היום וכך הייתי חוסך בדיעבד את חרדת הנטישה ממבט ראשון, את האהבה הגדולה הזאת שהפתיעה אותי כשלא הייתי מוכן. מתיקות מכושפת שהזלפתי בקפידה לתוך כלי קיבול, אור כוכבים זיקוקי דינור, מרמה אותי ומחביא בשרווליו קלפים מתחת לשולחן. אם היא הייתה יודעת לאן הייתי הולך בשבילה... במבט לאחור, סביר מאוד להניח שהייתי צריך לאחר.

והזמן, כמו הזמן, הוא בן זונה גדול מאוד, אוייב במסווה של תרופה. אילו יכול היה לעצור לשנייה ולשבת, הייתי מספר לו עד כמה רחוק הייתי מוכן לכוון, להחזיק לה את היד וללוות אותה בסגירת המעגל הזה שלה, שפתח לי מעגל חדש שלא מתחבר באותן הנקודות, הוא מקביל לשלה כמו טווה קורים ומנסה להאחז במשהו שלא קיים באמת, מנסה להאחז ולהתלות על קצות מעיל התפאורה ופנסי הרחוב הצהובים, ריח הערמונים המתוק בשדירות הראשיות.

אני שונא אותך פריז כמו שלא אהבתי מעולם.

ראיתי את השמש

2007-11-17T09:28:00.000-08:00

ראיתי את השמש

שיטוט בפארק, ראיתי את הבחור,

משהו כמו בין שיגעון לשיגעון, ספון בכרית ממלמל מילים באויר

רחש כמו כלים במסעדה, מחריש ולא מרפה, כך ראיתי את השמש,

מדליק סיגריה, מה כבר יכול להיות, אחרי הגשם של אתמול כבר שום דבר לא מפתיע את העיר הזאת, היא התרגלה לכל השטויות

תחליף

תשנה

מה שכחתי באמת ומה שכחתי בכדי להסתנוור כך באמצע שום מקום

הכל מתערבב

הכל מתערפל

תחושה נעימה כמו אגדה של נקודות ורודות, מרחפות מעלי ויורדות עם שלג של קטי, היא יודעת, היא יודעת

מכאן אני עומד על הראש, מביט באופק שמנקודת במבט הזו ניראה עגול

הבחור שספון בכרית באמצע הפארק וניראה כמו נקודה בציור החדש,

כך ראיתי את השמש

ראיתי את השמש

אני יודע שהם באים לקצור הכל,

שריקתי הצלולה חותכת את האויר משפתי היבשה - מחרישה את הפארק - מורידה לקטי את השלג

השלג מכסה אותי וכך מסתיר רק את הסדקים מולי

חדרים, כדורים פורחים ועיניים יפות שחוצות יבשות

2007-11-17T09:27:00.000-08:00

היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה. הצצות תדירות לכיווני ומבטא זר שבא מרחוק.

כך היא ניסתה להסביר לי איך החדר משקף את אישיותי. "סטודיו, יקרה שלי, סטודיו...", ניסיתי לתקן את הכיוון שאליו היא חתרה כי לא ממש הסכמתי עם התיאוריה שלה לגבי חדרים, ובטח לא עם אותו החדר עצמו.

אני מהצד השני של הבד שלה נברתי בכפיפה בערימת הספרים הישנה שמצאנו ערב לפני. צרפתית ואנגלית, כניראה הוצאת ספרים שפשטה את הרגל, "גם בגלל בעיות זהות.." הברקתי והמשכתי לחפש.

בבד מהצד שלה היא בראה אותי בגוונים של צבעי שמן בהירים, אני וכדור פורח.

ככה היא ראתה אותי מהצד שלה. "כן, זה כמו הניסיון לעבור מנקודה לנקודה ולהתקדם.

בכדי לעשות כן יש לבנות סדר עדיפות ברור ביותר. לזרוק משקל ולקחת רק את מה שחשוב באמת."

הניתוח המושלם הזה גרם לי צמרמורת נעימה בגב. המילים שידעה להרכיב ועינייה הגדולות הננעצות בבד היו משאת נפשי.

חשבנו על רעיון שיחבר בין היצירות, בין המבט שלה בציור ובין הצד השני של החדר. התוכנית הייתה לחבר את משפטי הפתיחה של אותם הספרים ולהגיע עד איטליה במסע דרכים עם הציור. כל משפט יתאר מקטע בדרך והמסע יורכב מפרקים, ממקומות – לפי עמודי הספרים.

כך ניסינו למתוח את הגבולות ולבוז להרפתקאות ישר לתוך הפנים, לא היה מה שיעצור אותנו ואת האהבה הזו. נותרנו בלי אגורה וידענו שגם עם כל הכסף בעולם היינו נוהגים בדיוק באותה הצורה, בדיוק באותה הדרך.

ניסיתי לקרוא את המשפטים בזמן שהיא הייתה מצידו השני של הבד, וחיקיתי את המבטא שלה. כך ניצבתי באמצע ערימת הספרים שהגיע כמעט עד ברכיי, יד מושטת אל על, אוחזת בספר, כמו פסל יווני. היא מהצד השני של הבד, צוחקת מוכתמת ויפה, כל כך יפה.

המשפט הראשון שהגדיר את צבע אותו הבוקר ההוא התחיל כך : " היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה".

כך בדיוק בסוף המשפט שהקראתי לה, האור שמילא את החדר היה בהיר וברור.

הילה של קסם מעליה ואני, שלא יכולתי להפסיק לצחוק נפלתי לתוך ערימת הספרים. כך עם האור והחיוך נרדמנו.

חלמנו על כדורים פורחים.

ניקי

2007-11-17T09:25:00.000-08:00

ניקי נעמדה בפינה והמשכתי לבהות בה ישר לתוך השפתיים.

מספר את אותו סיפור, כמו אותו הקינוח המנצח שהכנתי רק בכדי להאריך במספר שבועות את תקופת הבהייה.

היא הינהנה בחיוך והולידה מחדש את גומות החן שקברו אותי בתוכן.

ניסיתי לספר שוב לשכנע אותה ואת עצמי שאבא שלי שתל את הורדים לפני שורות הגפן בכדי שבבוקר הראשון לבציר הענבים הוא יוכל לתת לאימא ורד ונשיקה. היא חייכה ואני לא ידעתי מה אני יותר, צמא לאהבה או להיות כבר בתוכה, ואחרי זה לחשוב על זה.

"גם בשבילי אותו הדבר.." אמרתי למלצר הפעם השישית, ולא בגלל שהייתי צמא או צלול, אלא בגלל שלא ממש ידעתי

ספרדית חוץ ממשפטים ספורים שקשורים לברים איך שהוא.

יצאנו לחוף בדיוק דקה משם. ללא ספק, היה נוח מכל הבחינות, גם קרוב וגם בלי יתושים בגלל הלחות המלוחה שהבריחה אותם.

היא הייתה שיכורה מאוד, אולי יותר ממני.

החוף הסתחרר מעלינו מה שלא עצר מבעדינו לנסות להבין לאיזה צד ספינת הדיג שטה מולנו.

אהבנו וצחקנו על המבטא השבור שאיתו התמודדנו ובלי הרבה מילים.

תהינו אם אור ירוק הוא תמיד מפנה שמאלי, "חשוב לדעת לנתב בין הגלים בעיקר בחושך", היא אמרה בזמן שניסיתי למלא את ראותי באויר הלח והמלוח. וככה בזוית ראייתי המטושטשת הבחנתי שהיא צריכה עזרה עם שיערה הגולש.

היא עמדה להקיא ואני הייתי שם בשבילה.

"האמת היא שאבא שתל את הורדים מפני שרוב המחלות של הגפן תוקפות את הורדים לפני שכל הכרם נדבק..."

הוספתי והרגשתי אשמה על כך שלא אמרתי את כל האמת.

חצי קדושים חצי מיואשים

2007-11-17T09:22:00.000-08:00

ראשנים

משתכשכים במי ביצה

שניה לפני שיבשה דעתה.

גיל מדוייק שמוליד זהויות

חצי ים חצי יבשה,

זנבות, סנפירים וקוצרי נשימה.

כצופה מהצד, מתבונן ובטוח,

מתכנן את הגשם הבא

את ברקיו,

רעמיו, ואת האור השקוף

שיבוא אחריו.

בין

2007-11-17T09:19:00.000-08:00

רציתי לחזור ולנסות להשלים חלק שחסר.

כמו מחזיר נשימה לגופי, אחרי צלילה במי האמבט.

בדרכם הם זורמים למקום אחר, ובחסרונם

מציירים את גופי מחדש, גוף חסר צורה.

חיפשתי בלי למצוא, רק רציתי לחפש.

אודיסאה פרטית, מרחבים וקוים, כמו מסע בין שלוש נקודות

בדרך לבית שאולי נשאר מאחור.

מעורפל, מטושטש ומדוייק להפליא, מסומן בקוים לבנים

כך דימיתי אותו בשיחזור,

כך דימיתי מאז את הכל.

נולדתי רחוק מאוד מהיכן שאני נמצא כרגע

או מהיכן שאני אמור להיות.

והזמן,

בזמן הזה יכולתי לעשות המון דברים

שלכאורה היו גורמים לי לעצור,

אבל זה לא אפשרי.

אני מסמן עכשיו מרחבים ותוהה

אולי בכלל, הוא לא אבד מעולם.

מנקודת המבט של כפות ידי

2007-11-17T09:13:00.001-08:00

כשפרסתי מולי את כף היד, ניסיתי להבין גבולות העיר שבה נולדתי, יכולתי להכניס את כולה, לאחוז בה

ולהנות מנקודת המבט החדשה שהעניקה לי התמימות.

הייתי צעיר מידי בכדי לשאול שאלות כך שפיית הציניות לא הספיקה לכרסם בי באותם הימים.

המרחב הזה שראיתי כשהתבוננתי בו בחיוך ולחיים ורודות גדל מאז ואיתו כף ידי.

יכולתי למתוח את האצבעות חזק חזק וכך להעניק לעיר עוד רחוב ולהגדיל את הנוף אל מול ביתי לכאורה, עד האין סוף המדברי הצהוב והצורב.

מאז מתחתי רבות את אצבעותי, העיר בשלה, התרחבה לא מעט.

אני כבר לא שם היום, באופן מסויים גם היא עברה מתודעתי למקומות אחרים

כמו משוטטת איתי ומדביקה את קצב צעדי במשחק, צעד אני וצעד היא.

לעיתים הרגשתי שכשהתחלתי לרוץ מסביב לשעון היא חזרה מאוכזבת, חזרה לאותה נקודה, אל בין קצות אצבעותי.

תמונה דהוייה במרחב אין סופי.

עד היום המבחן שלי הוא מבחן קצות האצבעות. בדיקה של מרחב אישי כמו לחיצת יד לשלום

ברחובות חדשים בארץ אחרת חדשה לי.

כמו היד וכמו עירי, קצב ההתפתחות והשינויים, מזעריים ושקטים כמו מים.

לי יש אמת אמיתית ופרטית, מבחן מרחב שלי הוא מיצוי כל האמיתות בעולם, בכל רחוב וכל סמטה, כל שביל ועץ בשדרה

כאילו סומנו בכפות ידי והיו שם מאז אותם הרגעים בם אחזתי את עירי בתמימות ואיתה כל המדבר הצהוב שהיה לי שם, בילדותי.

רציתי לציית לפרשנות שלי וחזרתי לבדוק אם האמת שלי השתנתה קצת, כמו כפות ידי.

חציתי עולם מלא בספקות כשבאמתחתי תוכנית מפורטת לפרטי פרטים. בכיסים סחבתי את שארית פירורי התמימות

וסרגל קנה מידה אחר ממה שהכרתי. רציתי לאמת אחת ולתמיד פרשנות אישית שלי לגבי המרחב הייתה לי כמו גירוד

בנקודה הכי רחוקה של הגב. על מנת לאחוז שוב את עירי כמו בימים עברו, הייתי צריך להפתיע אותה ולהגיח מגב ההר כגנב בשעת לילה מאוחרת.

צעדתי ונשמתי אל ראותיי את האויר הנקי שנשאר שם מאז ומתמיד, כמו חובק את העיר שלי ומשגיח שמה תשתנה פתאום בהעדרי.

הגעתי בשעה מוקדמת ונשקתי לה לשלום. פרסתי כפות ידיים אחרות משהכירה, והיא בשלה לא מופתעת כמו שחשבתי, נאמנה לחוקי

ולאמת הסודית של שנינו. כך היא התיישבה בנוחות מושלמת, כך שוב בין אצבעותי.

אור הבוקר הסגול צבע את גבולות ילדותי מחדש והחסיר בי נשימה. זה היה חזק ממני וממה שניראה לנגד עיני.

אחזתי קצה של חלום אמיתי, מסוג הרגעים שחלמתי ער. היא עדיין קטנה, כמו עטורה תכשיטים.

העצים השדרות המדבר האין סופי, הכל היה שם בתוך העור הלבן, המחוספס של כפות ידי

כל קו תאם באופן מושלם את שנח מעליו, הצלקות הפרקים וטביעות אצבעותי.

חלמתי ער ואיתי האמת, חלמתי ער וחלמתי איתה.

ירדתי מההר למרכז המסחרי בכדי להתעורר ולראות גם אנשים בכובעיהם, שדרים את העיר שהחזקתי מוקדם יותר בידי.

בבית הקפה בפינה ישבו דלז, פוקו וג'ורג' פרק, והתחבטו בשאלות של קיום מרחבים אמיתים.

אני כמי שקיבל את ילדותו במתנה למספר דקות, רציתי לבשר על מה שנוכחתי לגלות באותו הבוקר.

נגשתי בביישנות ומבוכה ושאלתי אם אפשר לקחת את הכיסא הפנוי משולחנם.

משהו עצר אותי מלספר והאמת היא שחששתי שהם לא יבינו אותי ויצחקו על גלויי החדשים נושנים

ועל הוורוד הנעים בלחיי שסרב להימחק מפרצופי כל היום באותו הביקור בעיר הולדתי.

הכיסא היה פנוי, הקפה היה רותח בנגיעה ראשונה נצרבו קלות קצות אצבעותי

וכך הזכירו לי שוב את המדבר הזה של עיר ילדותי.

את המדבר שלי ואת ביתי. את המדבר שלא אשכח לעולם

הוא גם לא ישכח אותי.

שירת חשמל חרישית

2007-07-26T06:22:00.000-07:00

דרך מראות.

אנחנו לבד עם כולם

מסכים מרצדים למרכז של העין

במרכז הבמה במרכז העולם

בתוך חדר כיסא

וחלון עם קצת חוץ

ואנחנו

בוהים וכבויים

חיוכים מרוחים

פנים מפלסטיק בהיר

נרדמות לקינת החשמל

אהבה ושנאה והכל מרחוק.

מאוחר נתעורר

לציוץ ציפורי הבשורה

חרישיות הן

יקפלו, ימחקו חלומות

יחזירו אותנו

לרחם

לשפל

ואולי, לגאות.

הפסוריאזיס של ישו

2007-07-26T05:24:00.001-07:00

"איזה סגנון של שכיר-חרב" תהיתי ביני לבין עצמי. הכלב בן כלב ישב על כיסא העץ, מתנדנד וחורק.

עקמומיות קלה בגבו, נוטה לקידמת השולחן, סיגריה עקומה בפיו וזיפים של דיג ויקינגי. יד עלובה במיוחד הייתה לו באותו הסיבוב המקולל ההוא שגרם לי לאבד את התחתונים. זוג שלוש תלתן עם פרצוף של פול האוס לפחות. מבט אדיש וחלול, הבעה מפחידה וגיבנת. ככה ישב יהושוע, מתחבא מאחורי ערימות הכסף שצבר בכמעט יממה של משחק, דפוסים של מקצוען אמיתי אין מה להגיד באמת ראוי להערצה, חתיכת כלב.

לא זכרתי כזה סגנון מיוחד בכל התקופה בטקסס. הצצה חפוזה לקלפים, יניקה וסניקה, שאיפה נשיפה ועשן.

בלי להתבלבל לשנייה הביט בי בזילזול, פרצופו חרוש קמטים ועורו שמנוני "פסוריאזיס" הסביר כששאלתי אותו מי חירבן לו על הפרצוף כשקם בבוקר, אותה התשובה, אותו המבט, הוא גרף את הכסף וחייך.

את שם החיבה הוא קיבל בשכונה עוד בד', בבאר שבע, עוד הרבה לפני שהוא הגיע ליו אס אנד איי,כלשונו, עוד במקלט של שיכון קראנו לו הנביא, לא היה שני לו בתחום הקלפים, וואלה הבן אדם נולד עם זה ומת עם זה מחדש כל סיבוב וכל יד.

זיכרון של מחשב ומזל שניתן מלמעלה רק לאנשים שתאי העור שלהם התחלפו בקצב מסחרר, כניראה בגלל הפוקר, המזל הגדול של יהושוע היה התיזמון, כניראה פיצוי על מר גורלו. סימפטום פסיכוסומטי שלמזלו ולצערנו הופיע הרבה אחרי הלחץ של הסיבוב, תמיד יום אחרי.

אני את יהושוע הכרתי מילדות, אך העובדה המעניינת הזאת לא מנעה באותו הלילה לשים קץ לחייו. אמנם את שבע תחנות היסורים הוא חסך מעצמו ונדחף גם למסלול הזה בלי תור, כמו בבנק או בכל מקום אחר. כך היה נוהג להופיע בלי הרבה בושה ועם הרבה עור חרוך. את התחנה האחרונה הוא לא פיספס, באותו הערב, דאגנו לזה שלו יפספס, חברים נו...

אחרי שכל היממה האחרונה ניטחנו דק דק וחשבנו ברצינות בדבר נחיצותה של הכלייה השנייה בגופינו, החלטנו סופית לשים קץ לסיפור.

את כוס המרטיני הבאה שהזמין חיזקנו בתוספים פסיכוטיים שגרמו לו לרצות להשיל את עורו הצרוב שמכל נקודת מבט היה מיותר. חמש לפנות בוקר עם שקית זבל ויהושוע בתוכה, הספד קצר ושיר. עד היום כשאנחנו עוברים דרך אותו אתר בניין לשעבר, דרך אותו חניון בטון יצוק, אני תוהה מחדש, איך צמח בניין כזה מרשים מגופתו המרוטשת ששתלנו ביסודות.

על הבניין ניצב שלט פרסומת מרשים של הבנק המקומי. באותיות שחור על גבי לבן ובגודל של קומותיים התנוסס בגאון המשפט : "המזל יאחר היום"

זוג שלוש תלתן עם פרצוף של פול האוס.. כלב בן כלב.

כרונולוגיה של פוסט ידוע מראש

2007-07-26T05:21:00.000-07:00

אז מה, חזרת.

תכתוב אהבה.

על אהבה.

א ה ב ה.

אתה יודע, מפאת חוסר הטונאציה ובגלל העובדה המצערת והנצחית שיכול להיות מאוד שזה בינך לבין בינך,

תכתוב על אהבה.

א ה ב ה.

נסה לצעוק בכתב, תנקד, תתמקד, תסתבך, תסרבל, הרי רוב הזמן, גם אתה לא מבין על מה אתה כותב באמת.

רק ב א מ ת .

אמת.

אתה כותב.

תכתוב באמת.

א מ ת.

לא נורא, בכל מקרה תתיצב שוב באמצע השלולית, לבד, מביט לצדדים ותוהה איזו דרך תהיה הכי קצרה, נוחה, בטוחה, לחצות את הסיפור הזה ולהגיע לגדה הבטוחה, ממנה תכתוב – א ה ב ה

או שתכתוב על אהבת אמת.

באמת.

אולי אז תוכל לרוקן את מגף המסעות מממי השלולית החמים.

הפיצוי היחיד והכמעט אוטומטי לקור של מי השלולית.

ב א מ ת .

אמת.

נסה להיות פשוט, זה קצר והמלאכה מרובה ונמרחת.

כשתחזור, תכתוב על אהבה.

תמוז

2007-07-22T07:33:00.000-07:00

אשיט את סירתי בתוך אגם של מילים, אנווט בין איים של צל, אחרוז אותיות ואקשור בנקודה. כך יוולד המשפט. חלמתי.

חזרתי בכדי לכתוב, הרגשתי טוב באותה הגינה שהזדקנה עם השנים, החצר האחורית שלי.

ידעתי שבין כל עצי הפלפלון ומחטי האורנים, תבוא ההשראה ותיילד מכתב ידי את משפט הפתיחה המושלם של הסיפור שלי.

ידעתי, שכאן, בדיוק בין שלוליות הצל הכהה והצף, המרצד בין איי העלים הירוקים, כאן זה יקרה.

כיוון שרוב חודשי הקיץ ביליתי בבית האבן הישן, יכולתי לנחש את השעה בדיוק, הכרתי כל אבן בבית.

קרני השמש חמקמקות חדרו מבעד לזכוכית צבעונית ישנה והאירו את הריצפה המצויירת של חדר ילדותי

קרניים חמות ורכות של סוף הקיץ וקצת לפני השקיעה, נעלמו לאיטן ולחשו לי, תמוז.

אני בסירה, בתוך ים של מילים,

מנווט בין קוים וצבעים על ריצפה

חורז אותיות וקושר בנקודה.

זה התחיל ונגמר בתמוז.

מומו קוף טרור

2007-06-17T05:14:00.000-07:00

מומו הגיע מהפלס"ר, "קפץ כיתה כהגדרתו". כולם ביחידה אהבו אותו ואת עבודתו היחודית והמיוחדת, מומו היה קוף טרור

מומו היה מאותם יחידי סגולה, אחד למליון, איש מהסוג הזה ששולחים למבצעים הכי מיוחדים בגיזרה, לאותן פעולות שאיש אינו שומע ואיש אינו יודע על קיומן. גם אותם אנשים אשר השתתפו באותם ערבים חסרי ירח חשוכים ובגזרות הכי קשות בעולם, הספיקו להדחיק כמעט עד שיכחה מוחלטת, והתחילו לדמיין שחלמו

מומו היה האיש, מלח הארץ

באותם הרכבים מומו היה האיש הכי חשוב בצוות, מומו - קוף טרור

כשהיה מגיע הביתה, מאובק ומסוקס, כל דרי השכונה היו יוצאים לקראתו, לראות אותו צועד עם הנעלים האדומות, גאוות יחידה, עם הכומתה והמדים, הוא היה האיש שכולם אהבו, מודל לחיקוי של ממש

בערב האחרון ישבתי עם חבריו של מומו בכדי לדלות עוד מידע על עבודתו, על פועלו ביחידה. הם סיפרו לי שבמבצע האחרון מומו היה אמור לטפס לקומה חמישית דרך מרזבים חלודים ותלושים על בניין שמט ליפול, רק בכדי להשיג מספר טלפון של מאהבת שאיתה הם היו אמורים ליצור קשר, בכדי לתפוס את המבוקש הכי מבוקש בחצי האי ערב. מומו צלח את המבצע בהצלחה יתרה וקיבל צל"ש, עיטור עוז ליתר דיוק. הרמטכל הזמין אותו ל "רפאל " בהילטון בכדי לחגוג את המאורע שהציל את כל המדינה מקטסטרופה מוחלטת, העניין נסגר על שרימס קאלמרי ושאר מנות מגן עדן. אשת הרמטכל, הרמטכל והשף, וכולם סביבו, סוגדים ושואלים שאלות. שולחן לחמישה, מעשנים כמובן, והכל על חשבון משרד הביטחון

זה היה אירוע חד פעמי, שמעטי מעטים זוכים לחוות, כל כך אישי, כל כך דיסקרטי, כל כך התאים למומו ולארשת הלוחם שכל כך איפינה אותו. מומו - קוף טרור

"יום אחרי כן" כך סיפרו חבריו, "ראינו את מומו בחדר האוכל של היחידה, יושב לבדו, חיוור ושפתיו רועדות בקצה הפה, חלש עד דמעות. על השולחן היה כתוב בכתב ידו של הרס"ר, "שולחן למשלשלים בלבד". אף אחד לא דימיין שזה מה שיקח את מומו, כניראה משהו בשילוב של השרימפס עם הקאלמרי, רגישות ללקטוז. את כל המבצעים הוא צלח. את השולחן בקצה חדר האוכל, כניראה שלא. מומו קוף טרור

נתגעגע מומו

חשד ספק ומטרייה

2007-06-15T19:00:00.000-07:00

הלילה

האור החליק באיטיות

פילס שבילים לקראת מחר

חייך,ליטף, זמזם שירים

הזכיר לי נשיקה

בזמן כזה, שבין ספק

חצי אמה מזכרונך

שלוש מילים, מכתב אחד

קוראת בפעם המאה

פנייה אחת זכרונותי

2007-06-15T18:47:00.000-07:00

התרנו קשר של שתיקה

סבך דרכים

שבילי עפר

פנייה אחת

זכרונותי

פנייה שנייה

זכרונותיך.
סמאו עיני

האור שלך

חרט סימן

נירשם נזכר

הפסיק את פרץ הדיבור

נמשיך ישר

אל עבר שיכחה

פנייה אחת

זכרונותי

פנייה שנייה

זכרונותיך

2007-06-15T18:44:00.000-07:00

סלארטיברטפאסט, אידיוט

2007-06-15T18:40:00.000-07:00

הלכנו אחריו את כל הפיורד, שעה ארוכה של טיפוס וקור שועלי ערבות, נשברו לי האצבעות ברגליים

"תפסיקי ליילל" הוא אמר "זה החלק הכי פחות נחוץ בגופך מבחינה אבולוציונית

"עד סוף הטיול, החלק הזה של כפות רגלייך, יתאחה, יהפוך לפרק גמיש וחלקלק, כמו רגל של צפרדע"

אימא שלו

שעה לא תמימה בכלל של כאבי תופת וזה מה שיש לו להגיד, דביל

טריליאן חיכה למעלה, אותת לנו באבוקות, לפי החישוב שעשינו לפני המסע

אמורים הינו להגיע לפיסגה לפני עלות השחר. הבעיה העיקרית כאן היא שזמן, אפשר

היה למדוד רק לפי הצעדים. האבק שהסתיר את השמש ואת הירח, לא איפשר להתמצא

מה שגרם לי לחשוב על כך שאולי בכל זאת, על פי סך כל החישובים של מספר הדבילים

שפגשתי היום בשעה אחת קטנה ולא נגמרת, בנוסף לחוסר היכולת להתמצא, עדיף היה לי

להפוך להיות צפרדע, כל כולי לא רק כפות רגלי, וכמה שיותר מהר

רישום של ריק

2007-06-15T18:39:00.002-07:00

בהייה ארוכה בנקודה מתחתי

עלה, בדל, או אבן קטנה

העלימו את כל מה שהיה מסביב

רגע אחד תמים

הכל התמזג, הכל התערפל

תחושה חדשה של חוסר הימצאות

הלכתי לאיבוד בשדה של שליטה מלאה

אני, עלה, הבדל והאבן

עכשיו, הכל נעלם

ברגע שאסיר מבטי משם

אמלה את עיניי באורות, לחשים

אדליק, אתמקד, אחכה, אוולד

לרגע חדש שמספיק לי לשנות

הרגע שמקפיא את מלחמה

נגד תחנות הרוח הגדולות של עצמי

רגע אחד, בהייה

לא אבקש דבר מאשר

הרגע הזה

לבן

2007-06-15T18:39:00.001-07:00

כשקמתי לנשקך לחשת לי
שמכאן, בדיוק מאותה נקודה
אנחנו מתחילים לשקר
כאן אנחנו שותלים זרעי אהבה
אסורה וכואבת, אמיתית
בשבילה נקדיש
ונקריב קורבנות על מזבח
תלחשי לי עכשיו
את אוהבת
בדיוק מאותה נקודה

ענן אחד

2007-06-15T18:38:00.001-07:00

לקראת סוף החלום

צרחת לי וביקשת

שנחזור אל סוף היום

הושטת יד

נגעת בי

כשהייתי ער

לקראת הסוף

ברגע אחד שביר במיוחד

הבטחת

כי השמים מתכסים עננים

ענן אחד

מצל את עצמו

השמש צובעת אדום

את האופק

של שנינו

הראשון

2007-06-15T18:36:00.002-07:00

הראשון הכי מפחיד

זה כמו להסתכל במראה בראשונה

או אולי כמו לשבור את כל המראות

להוריד מכנסים באמצע הכיכר

ולצעוק לראשון

ושנייה

ושלישית

כל המראות בעולם עגולות

ולא תמיד הן יראו לך הכל

תרעד, תפחד, תסמיק קלות

ותגיד מילים שיגידו הכל

מהפיכה פרטית

2007-06-15T18:36:00.001-07:00

זה כבר כמה שבועות

שאני מטפס בחדר על קירות

ואם היית נכנסת לכאן

סביר להניח

שהיה כאן בלאגן

את לא מתקשרת

לא כותבת

לא שולחת לי דברים טובים

אני בכלל שונא אותך עכשיו

ומתחיל להתמכר מחדש לגעגוע

לכל מה שהשארת כאן כשעזבת

לחלקים שבכל זאת נשארו

בחדר

חצר אחורית

2007-06-15T18:35:00.000-07:00

מסתכל על החצר האחורית של חיי

מאותו החלון, דרך אותה המסגרת

העץ ששתלנו כשהייתי ילד

הספיק לעבור אותי בגובהו

מלא עלים ירוק במיוחד

מצל על החלק של ילדותי

מכסה את כל הגינה בעליו

שמי חרוט שם עדיין

אבל אני אנני כאן

אני במקום אחר עכשיו

שותל מחדש זכרונות
למישהו אחר

אביב

2007-06-15T18:34:00.000-07:00

תמיד הערצת את השתיקות

נזכרת, בזמן כשקלעת צמתך

בשמלה אביבית ושיר

תיפגשו

את תרוצי לקראתו עם

הכובע שקנית בפריז

וחיוך שמכיל את כל הפרחים בעולם

תתמסרי לידיו בנשיקות ושמחה

כובעך הצהוב העגול

יציב על ראשך

גם ברוח החמימה המקומית

כשחצי מבטך מרומה

2007-06-15T18:33:00.000-07:00

עכשיו

כשחצי מבטך מרומה

וחציו השני מאושר

את יכולה לראות בבהירות

את מה שהסתיר אז

האור הלבן

ואהבת בכאב

והשלמת חסרים

וירצה מבטך

להביט מחדש

ואת

את כבר לא

תהיי שם יותר

כי עכשיו את רואה

רק חצי מבטך מרומה

רק חציו השני מאושר

גם אם לא

2007-06-15T18:32:00.000-07:00

עם עומק מילותיו
נפלת כמו רוח שעצרה
עכשיו תרימי את
עצמך מהריצפה
תאספי את חלקיך
אחד ועוד אחד
בלי שום יכולת להדביק
או להתחיל מחדש
תשמרי למזכרת בקופסה
עם עומק מילותיו תביני
הוא רחוק מאוד עכשיו
ואת
שכל כך כמהה לאהבה
לא תביני דבר

אותו הים בנינו

2007-06-15T18:31:00.000-07:00

היא יושבת מולי עם החצי חיוך הזה שלה, מבויישת, ממיסה, ובאותה עווית הפה היא נראת גם סקרנית וגם רצינית, ללא היין הזה שמסתיר לי את החצי המואר הזה ממנה, היא נראת אולי, רצינית מידי

"באמת שאלה טובה", אני מוסיף ומנסה להרוויח זמן אויר ברווח הצר הזה בין השאלה לתשובה, ברווח זמן הנשימה הקצר הזה שבסך שלעיתים מרגיש כמו נצח

בזמן הזה אני מחליט ללכת על בטוח ולהתחיל לספר את הסיפור שלי, אותו הסיפור שמבחינתי נצרב בתודעתי עד כדי כך שהפך למציאות, כלומר ביני לבין עצמי, במקרה הזה מתנהלת מערכת יחסים שהייתה מצליחה להפתיע אפילו מפוצלי אישיות במצב מתקדם עד קשה. "אז כך, במקרה שלי הסיפור נחלק לשלושה חלקים, החלק הראשון..." כאן כבר נדלקת סיגריה שבהתאם לנסיבות מאירה אותי כשחקן ראשי על בימת תיאטרון. ניראה שחלל הזמן גדול דיו, לא רק בהרגשתי הפרטית, אלא גדול, אמיתי ועשוי להיחשב ככזה גם במציאות

עשן לבן צובע את הטווח הזה שבנינו ונע אט אט לכיווני, בדיוק בנקודה שבה הפכה ראייתי ממוסכת דיה, אני מתחיל לספר : "אז ככה , את יודעת, החשוב ביותר הוא הקשר המשפחתי ", שיעול, "מה?, את זה תהיה חייב להסביר ", אני מוסיף הערת ביניים ומנסה להרגיע את השיעול שלה על ידי השיעול שלי שהיה באותה נקודה, בנינו, פחות אמיתי. "נו, כן הקשר המשפחתי, מה לא סיפרתי לך? יש לי כאן, בערך על כל נקודה בחצי האי האיברי משפחה", היא בוהה בי בתדהמה, כאילו כבר מה אמרתי וניראה שהזמן עשה את שלו כי לפי האפר של הסיגריה, שבדיוק מאותן נסיבות, היה כשעון החול שביננו, ניראה כי עברה לפחות דקה וחצי, קרוב לנצח. האפר ניראה תלוי ועקמומי במקצת וכשנפל, התנפץ לרסיסים על שולחן , ארוע מספיק דרמטי בכדי להמשיך לספר. "הסבתא שלי שבעצם נולדה כאן, הגיעה עם אימה לדרום ופגשה את סבא שלי שבדיוק באותה תקופה היה...", וכך ביני לבין עצמי אני מתחיל לשרטט מן אילן יוחסין שאת ענפיו אני מחבר עם מסמרים חלודים שמצאתי ברחוב, בשלולית בוצית מאחורי השוק. תוך כדי הסיפור, אני מסכים שהוא אכן בכלל לא רע ואולי אמיתי, תוך כדי אני מנסה להבין ולחשב את ההסתברות שהסיפור הזה יוכל אי פעם להתאים למישהו שאני מכיר או אולי בכלל לעצמי, עד אז סביר להניח שאגיע לירח. "בקיצור, איפה היינו...", אני שואל במקביל את עצמי ובכלל, ומוסיף לחלל האוויר, "אהה, כן, וזהו משם הם המשיכו לכאן ומכאן...", הסיפור החל לקפץ בחלל שבנינו ללא שום התחייבות לזמן או מקום, קצת כמוני ובדיוק מאותן נסיבות. אני תוהה ומקרב את מרפקי לשולחן בתקווה למצוא שם מקום טוב להישען, "הסיבה השנייה היא שתמיד חלמתי על המקום הזה, על הבניינים, על הזמן שהם זוכרים, על חוף הים בחורף, ובעיקר על השכונה. "בדיוק היום", אני מוסיף, "חשבתי על זה, בדיוק כשחזרתי מהים וגיליתי שאין לו ממש ריח, ככה שמבחינתי זו כבר התחלה טובה להישאר קצת ולנסות להבין מה העניין הזה מסמן", איך אפשר לאהוב את הים כשאין לו ריח?, אני מכיר בדיוק את אותו הים מצידו השני, ושם הים הזה, או הים ההוא, הוא בדיוק אותו הים. מסקרן מאוד שבסך הכל 2000 ק"מ של מים שמפרידים מכאן לשם ועדיין זה בדיוק אותו הים. היא מסתכלת עלי באותו המבט ומסכימה עם עניין הריח בהינהון חיובי, אני חושב לעצמי מה המרחק הזה ביננו משני צידי השולחן ומבין שזה בסך הכל 2000 ק"מ של מה שצריך להשלים.

16.02.07

סינדרלה יקירתי

2007-06-15T18:30:00.000-07:00

סינדרלה

את בטח שואלת את עצמך מאיפה נפלתי לך עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן של נתק, בעצם כשחושבים על זה לא התראנו מאז הנשף, הרבה זמן ללא ספק. חוץ מחריקות גלגלי הכירכרה ונהימות הסוסים, לא נותר לי אלא לנסות ולשחזר מה אמרת, למה בדיוק התכוונת, ומה היה כל כך דחוף לעזוב לפני חצות

כל כך הרבה דברים קרו לי בזמן האחרון, מסעות הציד בהרים, הביקורים ביבשות רחוקות, כל אלו לא גרמו לי לשכוח את יופייך ואת אהבתי אלייך שהלכה והתעצמה ככל שהרחקתי ללכת. שעתיים שלוש של נשף מפואר, ופשוט קמת והלכת. אני חייב להודות שנבחרת בליבי ונעמת לי מאוד, מה הטריד את מנוחתך ?, מה כבר היה כזה חשוב שבשבילו זרקת הכל וטסת?, " השעון השעון אני חייבת לרוץ..." צעקת לפני סוף הוולס והותרת אותי בודד על בימת הריקודים, כשברקע נשיפות החליל ופריטות הנבל הלכו והפכו רועמות יותר ויותר

18.02.07

Muse

2007-06-15T18:29:00.000-07:00

אחרי שיחת הטלפון המחורבנת ההיא הרגשתי שאני חייב לצאת מכאן לנשום קצת אוויר. מאוחר מאוד אך היה הכרחי. קיוויתי לאיזה גשם טוב שיבוא וינקה מעלי את כל מה שהיה שם. יצאתי לרחוב במטרה לשוטט ולנסות להיפתר ממנה, בת זונה, לא נותנת לי מנוח, אף לא לרגע קט. ברקים שצבעו את העננים באפור צהבהב סימנו לי שמשהו רע מאוד עומד להתרחש ואני בתוך כל הטירוף הזה, מאיץ את צעדי לנגד כל אשפת הרחוב שטסה לעברי, אני בטוח שמדובר במשהו אישי. אני יכול להרגיש אותה נושפת בעורפי, נצמדת אלי חזק ולא מרפה למנוחתי, קשה מאוד ההרגשה, בכלל כל הניסיון הזה להיפתר ממנה מתחיל לקבל רגליים קרות, אבל בכל זאת, אני חייב להרוג אותה, והיא חייבת למות. ככל שאני מתקדם היא לובשת פנים וצורה, מתקדמת במהירות ואני שבכל כוחי מנסה להדביק את הצל המרצד באלכסון מתחתי, בורח, בורח ולא מביט לאחור. אולי באיזה שהוא שלב אפנה במהירות לימין או לשמאל ואלך לאיבוד בין כל הסמטאות האלו, אולי היא לא מתמצאת באזור הזה כמוני, אחרי הכל הייתי כאן לפני שהיא הגיעה. עם כל פיצול רחובות חדש אני מרגיש את ההרגשה המתוקה והרכה של חוסר ההימצאות, בהחלט הרגשה מקלה לצאת לרגע מטווח הידיעה ולאבד את עצמך, גם אם זה רק לשנייה. אני ממש מקווה לא לפגוש אותה בפינה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה איתה. המגדל ממול ניראה לי מוכר מאיזה שהיא גלוייה או ספר ישן שהתגלגל לידי, בכל מקרה אני מסכים עם עצמי שהסמטה הקרובה היא הסמטה היחידה שממנה אפשר לצאת מהחלק הזה של העיר, בשבילי ובשבילה התחנה האחרונה. "סלחי לי על מותך, את לא יכולה להבין, אבל בכל זאת סלחי לי..", אני מתחיל לשנן את מכתב הפרידה ומקווה שהיא תסכים ותהנהן בנחמדות והבנה. אני חושב שזאת הדרך הכי נכונה שיכולתי להגיד לה את זה, מסכים ומתקדם לסמטה הבאה

19.02.07

קלמנטין

2007-06-15T18:28:00.000-07:00

לא נשארו לי הרבה ברירות, פשוט התמסרתי למבול שירד באותו הערב, לעיתים אין ברירה אלא להסכים עם הגשם

הרגשתי שיצאתי משם בלי הרבה אהבה ועם מזוודות מלאות בחלומות, אך ללא מפתח שיעזור לי לשחרר אותם לחופשי. המשכתי, שוטטתי לי ללא כיוון ברור וניסיתי להתמזג עם אותו הרחוב מחדש. הרבה זמן לא הייתי כאן והנוסטלגיה שפיתחתי כשהייתי רחוק, החלה להתפוגג לה לאיטה, בתזמון מושלם עם קצב צעדי. מוזר לחזור לכאן חשבתי לעצמי, אין טעם לשקר, גם ככה חשבתי ששיקרתי מספיק, במזג האוויר הזה, פשוט לא הייתה לי ברירה אלא הפעם, להאמין לעצמי

והיא, שממנה ברחתי רחוק כל כך, היא ולא אחרת, כתבה את התסריט הזה מילה אחר מילה, כל החששות התגשמו באחת ושינו את הסוף של הסיפור מקצה אל קצה. כמובן שיש צד אחר למטבע, ניסיתי להתעודד קצת ולייבש את בגדיי ומצבי עם קצת יותר אופטימיות

מה שבטוח הוא שאם אראה אותה שוב או אתקל בה במקרה אגיד לה שהכל בסדר ואשקר בשלישית, יהיה מה שיהיה, מה כבר יש לי להפסיד או במה כבר יש לה לנצח, העסקתי את עצמי בשאלה הרת הגורל הזו שהספיקה להעביר אותי לצידו השני של הכביש.

ניתן לאמוד מרחק על ידי מחשבות, חשבתי, בזמן הזה פסק הגשם מה שמבחינתי היה הסימן החיובי הראשון במסע

במצבי הנוכחי, אני יכול לקבל הזדמנות שנייה רק בכדי להתחרט. רק בשביל לחזור מספר צעדים אחורה. תוך מספר שניות הבנתי שרעיון לחזור הוא לא מבריק במיוחד וירגיש לי כמו התערבות בניסוי, שיערתי שהנזק כבר נעשה ואין דרך חזרה, אפילו לא לחרטה ובכלל מה זה חשוב הרי כל הסיפור מהתחלה לא ניראה לי הגיוני. תוך כדי הרהורים ספרתי ארבעה רחובות, שתי פניות וצומת אחד, במפה זה ניראה לי הרבה יותר קצר, בסך הכל שאלה של קנה מידה, הסכמתי. כך התבהרה לי בשנית המחשבה שכן, אפשר לאמוד מרחק על ידי מחשבות

15.03.07

עונות מעבר | מיכלי

2007-06-15T18:26:00.000-07:00

התעוררתי מוקדם בבוקר ומי שהיה אחראי ליקיצה הפתאומית בשעה כה מוקדמת היו הציפורים. תחושה קצת מעיקה בשעה כזו מוקדמת של היום. הצבע הלא מוגדר של הבוקר התבהר לאיטו, זיהיתי את הגוון ויכולתי לנחש את השעה, עם זאת כל בוקר אני קם עם אותו החשש ; אם השמש תופיע גם היום מהצד השני

בהיתי בה חולמת, שרועה כך על מיטתי עורה הלבן בוהק ושקוף. האור שהעז לחדור אל החדר האיר אותה כמו דמות מציור של סזאן. הרגשתי שכך בדיוק ארצה לראות אותה בפעם הבאה שנתנה אהבים, בדיוק עם אותו המבט, רך ומתמסר

תחושה לא מנומקת באמת, חשבתי, היא תחושה שאין לה מילה, כמו עונות המעבר, הן הסיבות להכל, לציוץ הציפורים ולפריחה, לחום, לקור ולזיכרון

הרגשת הביטחון הזאת תלויה במינון של האושר שהביא איתו אותו הבוקר באותן הדקות. נזכרתי בתחושה בה אתה רואה את עצמך משתקף בחלונות ראווה אקראיים שבליבך שיר ישן שהבליח לתודעתך, משתקף ומרגיש מאושר

מהחלון הצטייר הנוף הזר הזה שלמדתי לאהוב, שמזכיר לי כל פעם מחדש כמה אני רחוק

תוך דקות אחדות של בהיה ללא מיקוד מסויים, סקרתי את ההסטוריה הקצרה שלי בזמן האחרון, כל המשוכות וכל הדילוגים, כל המסלולים וכל ההימורים, כל אלה התפוגגו בשנייה כשחזרתי להביט בה. בגלל השניות הללו, חשבתי, עם האור החמקמק שמצייר אותה כמו מלאך, אכתוב לה מילים שיגרמו לה לרצות להישאר כאן לנצח ואתן לה אותן שתתעורר

אכתוב לה מילים שיזכירו לה אותי תמיד, מילים שיתנתקו לרגע מההרגשה החולפת של עונות המעבר

19.03.07

מלאכי החטא

2007-06-15T18:25:00.000-07:00

בצעדים נמרצים אל פתח דלתה. אני, זר צבעונים והם, שעוקבים אחרי

מתחבאים ומביטים בי בחטף, ממתיקים סוד בחיוך ובידם מצפוני עטוף בנייר צלופן

אני לא משתף פעולה במשחק ושומר לעצמי את הדין

צלצול פעמון מלווה את הניסיון לפרק את מה שהדמיון שלי מרכיב

הדלת נפתחת

בזמן שהיתננו אהבים,
הם ישבו בין שנינו, קטנים ורכים

אליה הם חייכו בתמימות, לי הם שרטו את הגב

22.03.07

Untitled

2007-06-15T18:23:00.000-07:00

"עכשיו אפשר לקום" אמרה המאלפת תוך שהיא מתירה את החבל. בלי הרבה ברירות

השתדלתי ובמשפט אחד הבטחתי לה הכל, כרצונה

היא עמדה ליד הכיסא השבור בפינה, שלובת ידיים, יפה, אצילית ורעה כמו שד

כמה זמן אחכה עד שהיא תסיר מעלי את הקולר ותקשור אותי שוב

הבטתי בה בהערצה וכניעה, מקדש כל נקודה ביופי שניגלה לעניי ולוחש מילים של אש

"אני אוהב אותך כלבה, אני רוצה אותך עכשיו"

ידעתי שהיא תתנגד וכך נתקרב למימוש תנאי האהבה הזאת, כך לפחות חשבתי

אף פעם לא האמנתי, עד שפגשתי אותה ועם רוע כזה לא היה לי ספק בקיומו של האל, בקיומה

בנשימות אחרונות עד אבדן ההכרה

תהיתי איך אגרום לה לחייך ולשנוא עוד יותר

26.03.07

קופסת ממתקים

2007-06-15T18:22:00.000-07:00

התוכנית שהדירה שינה מעיני באותו הלילה, היתה אמורה להקנות לי את החופש המוחלט עם שחר. לפחות כך חשבתי

שום מכשולים שום התחייבויות, אני הולך לקבור אותה אחת ולתמיד, ידעתי ומבחינתי לא הייתה עוד דרך חזרה

קופסת ממתקים מפח, ישנה וחלודה שהכילה בתוכה מאות מכתבים משש אהבות ראשונות, עשר שנים מתועדות בדיו, תשעה תסריטים שנכתבו בשחור-לבן ושיר אחד תמים במיוחד

קופסה שהכילה את הרצון שלי למצוא, ואת הפחד שאלך לאיבוד

קרוב למיליון מילים

יצאתי, נחוש בדעתי להגשים משאלה וזכרתי שאף תסריט מתכולת הקופסה לא היה מוצלח כמו ההחלטה לשכוח, להיפרד יפה מתקופה יפה ולהמשיך ללכת בדרכי

ידעתי שמאותו בוקר והלאה אזכור רק את סימני הפיסוק או את המרווחים בין מה שנכתב, ואחריו אתחיל דף חדש ולבן, דף אחרון של ספר טוב

הרגע היחיד בו חשתי קושי מסויים עם ההחלטה היה הרגע בו עובר אורח אקראי, אדם די מבוגר, שאל אם אני גר כאן ואם אני זוכר את מפעל הממתקים שהיה כאן לפני שבנו את השכונה

הוא סיפר שבתור ילד היתה לו קופסה בדיוק כזו, שייצרו באותו המפעל

הוא הוסיף ואמר שעם השנים הוא הספיק לשכוח את שם המפעל, אבל את הריח של פנים הקופסה הוא לא שכח מעולם

29.03.07

חצי תל אביב

2007-06-15T18:20:00.000-07:00

שלושה שבועות עברו עד ששכחנו מספיק בכדי להתראות שוב

נפגשנו.
ריח היסמין והיערה מילא את כל הסמטה באבקת פיות והכריז בפתאומיות על בואו של האביב.
"אז מה, הדרן שני", שאלתי בלי לצפות לתשובה, הייתי חייב לומר משהו, היא חייכה את החיוך הקסום שלה

היו רגעים מתוקים בשיחה, שתיקות קטנות של מבוכה והרבה מילים שאמרתי רק כדי להתמודד עם החולשה שלה לבכות

באמת שחיכיתי זמן רב לראות אותה, אך לא הראתי סימנים ובתמורה לציפיה זכיתי לכאבי בטן של התרגשות

כל כך יפה איך אגיד לה שאני הולך, אני הולך מכאן בקרוב. לרחוק, רחוק מאוד.
פירוט התקוות שלה גרם לי לרצות לשבת, החזקתי את ידה, רפה וחלשה, היד שהחזקתי לילות. בדיוק ברגע בו הבנתי את גודל אהבתינו, הבנתי כמה קרובה הפרידה.
אותו ספסל שזכר לנו חסד נעורים, קירב את שפתינו בשנית

נשקתי לה על פיה והרגשתי איך אני מסתחרר ונופל

רציתי אותה כל כך ולתמיד

רציתי למות

02.04.07

בוקר גרב שמאל

2007-06-15T18:18:00.000-07:00

או - "למה מילאת את האתר בתמונות כמו קקי ברחובות תל אביב, במיוחד בשדרה הראשית"

ניסיתי למהר, היה חשוב לי להעיף את מה שנשאר מהסתומה הזאת, עוד לפני שתעלה השמש ותסריח לי את כל הפג'ו.
בהתחלה חשבתי לתת את גופתה, או לפחות מה שנשאר ממנה, לכלבים ששוטטו בסביבת החצר, גרנו ליד המדבר ולהקות הכלבים האלו היו תמיד רעבות, בסופו של דבר העדפתי להיפתר ממנה כמה שיותר רחוק מהבית וכמה שיותר רחוק מהלב

השמש עלתה וזבובים החלו מבקרים תדיר את המושב האחורי, צבעוניים וגדולים כמו במחנות הקיץ בצופים

דיזינטריה חולירה ושאר מריעין בישין, אצלי על המושב האחורי

במעוף מעגלי רפטטיבי, מהפלאפל שקניתי לדרך וחזרה אל גופתה, זמזומים חרישיים ורעים במיוחד

שירת קינה של ממש.
רכשתי בשלושים השקלים האחרונים שנישארו לי את "המדריך לקובר הצעיר" כתב עת שימושי למקרים של חירום, בעודף שנותר, מילאתי דלק בגרוטאה
בדרך הבחנתי בחקלאי אידיוט שסימן לי בחיוך להדליק את האורות, האצתי תוך ניסיון דריסה וסימנתי לו שילך להזדיין עם האצבע בשילוב צרחה לכיוון החלון שלא נפתח מעולם בצד הזה של האוטו, עוד דביל שיגיד לי מה לעשות ועוד בשעה כזו נפלאה ומוקדמת של הבוקר.
אני ואת שכבר לא היית, והזבובים בביצוע מושלם של "רקוויאם לסתומה"

דיברתי לעצמי, הגנבתי מבטים למראה הפאנורמית והסברתי לך שוב על ההבדל בין פג'ו 404 לבין הדגם עם הארגז, היה חשוב לי לדייק בפרטים שאותך, בנינו, לא עניינו לעולם, אבל יכולת סוף סוף להקשיב.
"ואיפה, קיבינימט האש עכשיו !!!" צרחתי תוך הקפאת הזימזום לשנייה, אחרי הפאלפל המסריח הזה הייתי חייב קצת ניקוטין, מצאתי אותה מתחת למושב וכשהתכופפתי להביאה כמעט והייתי צריך לקבור גם את עצמי, עניין של שניות עד איבוד שליטה של ממש, אבל יצאתי מזה בזכות הגרוטאה ובזכות קור הרוח של אותן השעות

בעודי מתרכז בההרי פסולת הבניין משני שוליו של השביל, לא הבנתי את פשר הכוכבים שהתפרסו על חלון הרכב. מיד הבחנתי שמדובר ברסיסי הפאלפל וסלט הכרוב שנמרחו שם כמו גשם באמצע יולי. טוב מה יכולתי לעשות, אדי הדלק השפיעו במידה מסויימת עד האוירה בחלל האוטו, האגזוז היה שבור והתחבר ישר לתוך המושב האחורי. בעסה! אבל אהבתי את האוטו הזה, לעזאזל, וגם אותך יקירתי, "מאוד מאוד מאוד", הוספתי תוך מציצת הפילטר עד תומו
ניגנתי שירים של קיץ, והעדפתי את זה על כל סוג מוסיקה אחר, לא הבנתי את גודל האסון שקרה, עד שראיתי את סלילי הקלטת נפלטים כמו תלתלייך ממפתן הטייפ. כמה שאהבתי את האוטו הזה, לעזאזל

יצאתי דרך חלון האוטו לבחור את מקום העקידה

בין הר בטון כזה לאחר היה קשה להתמצא ולזכור איפה השארתי את המקוש מאז שקברתי את הסתומה הראשונה מאשתקד.
06.04.07

הודעות

2007-06-15T18:17:00.000-07:00

מתי אמות וניפגש מחדש
כשאגיף מבטי
ואראה אותך שוב

ראשונה.
לצלילי העוגב הנוגים
ניראה מוכרים
ונכתוב בשנית

מילות אהבה
כשאמות

תשכחי, תזכרי
ואש מליבך
תמציא אותי שוב בשלישית
ותמית אותי שוב
מחדש
07.04.07

שדות הקוקאין של רונה

2007-06-15T18:15:00.000-07:00

במשך עשרים דקות לא קרה דבר, יכולתי לגזור את האויר בנינו, הגנבתי מבטים לחלון הקרון בכדי לראות אותה משתקפת בו, מבלי להישיר מבט, מהר מאוד נתפסתי.
היא ישבה מולי עם הפנים לכיוון הנסיעה ובהתה בנוף שנמרח מבעד לחלון.
שנינו כלואים בתוך חלל שיעביר אותנו בקרוב נופים דרכים ואולי גם גורלות.
מול פיה בדרך לעיר זרה ואני כל כך צמא להתאהב. לא זוכר למה בחרתי להגיע לאותה העיר, אבל אני כבר חמישה חודשים בתנועה, בלי רצון להגיע לשום יעד מסויים אלא רק לזוז, רק לא לעמוד במקום, הסקרנות שלי דואגת להזכיר לי כל פעם מחדש שאסור להתרגל, ומאז אני נוסע

חשבתי על היום בו הגעתי לכאן כשבאמתחתי שלוש מילים וחיוך, אסיר תודה לדרכים שלימדו אותי את שפתה של מי שישבה מולי באותן השעות באותו קרון ברכבת.
הנחתי את הספר על ברכי וחזרתי להביט מהחלון. היא הייתה הראשונה ששברה את הקרח כששאלה אם אני מאמין בגורל. לפי הפרשנות שלי לשאלה הבנתי שהחלומות שלנו נפגשים בדיוק עכשיו, חשבתי להגיב בתשובה מתחכמת אך לא היו לי מספיק מילים ומאוד התרגשתי מהישירות שלה.
אמרתי שכן, ושאלתי אותה מה שמה. היא ענתה בחיוך ובאותה נשימה אמרה לי שאותי היא כבר מכירה מהספר שאחזתי בידי. הסקרנות שליוותה אותי ברוב מסעותי גאתה עד מעל לצווארי והחסירה עוד נשימה. סיפרתי בהתנצלות כמי שנתפס בגניבה, שמצאתי את הספר בקרון הראשון ועברתי לכאן בכדי שבעליו לא ידרוש אותו כשיגלה שאבד. היא חייכה כמי שהכירה את הסיפור הזה בעבר. היא המשיכה וסיפרה שהיא מוכרת חלומות במשרה חלקית ובשאר הזמן היא מחפשת שקט בערים שכוחות ורחוקות.
מבטה המסתורי והמהירות שבה נמרח נוף השדות על חלון הקרון היפנטו אותי, הרגשתי את אותה הרגשה חזקה של מודעות בתוך חלום, כמו חוסר השליטה שלי בזמן שאני נופל בחלומות צניחה חופשית ממצוקים והרים ובלי יכולת לעשות דבר מאשר להתעורר לפני המפגש עם הקרקע.
היא התקרבה אלי, התיישבה לידי, ואחזה בי בכתפי

בדיוק בזמן שנגעתי בקרקע הרגשתי שידיי נרדמו וקן שלם של נמלים יוצאות מתוך הספר ואוכלות לי את האצבעות, שסימנו את העמוד שבו בדיוק נרדמתי.
הזדקפתי לקולו של הכרטיסן שאמר לי שזאת התחנה האחרונה אליה מגיעה הרכבת היום. אמרתי תודה בנימוס והמשכתי בדרכי

שבבי החלום שבו ועלו בזמן שירדתי מהרכבת והלכתי סהרורי לכיוון התחנה

קצוות מעורפלים על גורל וצירופי מקרים

אני עדיין לא יודע איך בדיוק הגעתי דווקא לאותה העיר. אני סבור שהסיבות לכך טמונות בחלומות שלי כך שידעתי שאין לי ממה לחשוש. ידעתי שתמיד אתעורר שנייה לפני הנגיעה בקרקע

...

09.04.07

וודקה זולה מאוקראינה

2007-06-15T18:14:00.001-07:00

היא ישבה שרועה על המדרכה, בוכה על מר גורלה. מצאתי אותה שבורה וללא דבר פרט לרחמיה העצמיים

בהתחלה חשבתי שהיא נפלה, עד שהיא התחילה להסביר לי שיותר נמוך ממה שהגיעה בחייה אי אפשר ליפול. התיישבתי לצידה על המדרכה ושאלתי איך אוכל לעזור

עולה חדשה מארצות הקור שננטשה כמעט מכל גורם שבא איתה במגע. כל כך בודדה חשבתי, הצעתי לה סיגריה בכדי לנסות לדובב אותה ולשאול אם אוכל לעזור לה בדרך כל שהיא. תמיד נמשכתי לסיפורים שהרחוב מספר, היה בהם משהו אמיתי וכואב בדיוק כמו הסדקים שנפרסו על הכביש מול עיניה

היא התחילה לגולל את השנים האחרונות. בת עשרים ושלוש ואת מזלה כלל לא הזכירה, רק סיפרה שהחיים שעברו עליה גרמו לה להיראות מבוגרת יותר ממה שהייתה במציאות. אם אלכוהוליסטית ואב מכה, ללא חברים וללא עתיד ברור. רציתי לבכות אך חשבתי שזה יחליש אותה יותר. שאלתי מה פשר הבקבוק שהחזיקה בידה, "וודקה זולה מאוקראינה, חברה טובה", היא הסבירה במבטא שהסגיר אותה והביך אותה במקצתהיה לי מוזר לראות אותה מובכת, המצב שלה היה גרוע מאוד ומה שהביך אותה היה דווקא הקשיים בשפה. חלומות רחוקים על אהבות שחשבה שמצאה התנפצו בפניה חרושות הקמטים והוסיפו שנה עם כל אכזבה

רציתי לקום ולמות בשבילה, העזרה היחידה שיכולתי להציע היתה לבכות יחד איתה

מהחוויות האלה התרגלתי להשפיל מבטי לאבני השפה. לא הצלחתי לשכוח את אותו היום. חשבתי על אותה נערה בכל פעם שעברתי מאותו הרחוב. מאז הרבה דברים השתנו אצלי

המשכתי ללכת קדימה. המחשבה לאן החיים יכולים להוביל אותנו העסיקה אותי זמן רב

חשבתי שאם הייתי יכול להעניק לה קצת אור מגורלי הייתי כבה בשנייה

11.04.07

רחוב אחד שתי ערים

2007-06-15T18:12:00.000-07:00

בזמן שהמתנתי לאימה, בהיתי בסדק לאורכו של הכביש מול ביתה. הסדק הזה סימן בעבורי את סוף תל אביב ותחילת גבעתיים. גדלתי במספר 10 והיא בבניין ממול במספר 21. רחוב אחד, שתי ערים ואהבת ילדות תמימה. חוץ משם העיר בכתובות שעל גבי המכתבים ששלחנו אחד לשנייה לא היה הרבה הבדל. ציפינו מחלונות חדרנו לבואו של הדוור. צילצול הפעמון האופניים שלו הצחיק אותנו עד דמעות, הדוור הכיר את המשחק שלנו, ושיתף פעולה. כל שבוע עם הסל האדום הגדול. התמוגגנו מהגילוי החדש ושלחנו מכתבים ושירים, עלים וציור. היינו ילדים והאהבה נשמרה שנים אחרי כן

שנים עברו וכל אחד מאיתנו עבר למקום אחר רחוק מכאן. נסחף בזרם הגועש של החיים. אני עברתי לעיר אחרת אך בכל הזדמנות שביקרתי כאן באתי לשאול את הוריה לשלומה

היא נסעה רחוק, הכי רחוק שאפשרה לה נפשה. בשלוש שנים האחרונות היא מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי, עטופה בכותונת משוגעים ומרותקת למיטה בכדי שלא תזיק לעצמה

היום באתי למסור עוד מכתב כהרגלי. בכל פעם שחזרתי, דאגתי להשאיר לה מכתבים בכדי לנסות להזכיר לה את אותם ימים מאושרים בעבר, אולי זה יגרום לה לחזור לעצמה שוב, אולי בכל זאת היא תוכל למצוא מזור וקצת שקט באותם מכתבים, ודרך מילותי לשמוע שוב את צילצול פעמון שהצחיק אותה כל כך כשהייתה ילדה

במהלך חיי אספתי המון צלילים, הצליל השבור של אופניו של הדוור מהדהדים בראשי מאז. עד היום אני מנסה להבין מה גרם לה להשתגע, מה גרם לה להתרחק מנפשה החייכנית ולהתמסר לשיגעון

שתי ערים, רחוב אחד, ואהבת ילדות תמימה. נזכרתי וניסיתי להבין מה כבר קרה לה. מה היה הדבר שבגללו היא התחילה לשתוק ולהיסחף אט אט אל תוך מערבולות נפשה

שעה קלה ישבתי שפוף ועיניי נעוצות בסדק מולי

עם כל המילים שכתבתי למענה בכדי להחזירה לחוף מבטחים, ידעתי שהיא קשרה את עצמה וקפצה למצולות, היה לי עצוב כי לא מצאתי תשובות וכל פעם שחזרתי לבקר יכולתי לשמוע את

הצליל העמום מפעמון אופניו של הדוור שכל כך הצחיקו אותה כשהיינו ילדים

13.04.07

המפקד בצידך הקידמי

2007-06-15T18:10:00.001-07:00

המפקד בצידך הקדמי

אני פגיע לצידך הנחמד

ואסיר לצידך הקשה

חייל של צידך הרשע

הארכיטקט של הצד הלא גמור שבך

אני הבעלים של חום גופך

מנהל את הצד הדחוף

אני האמן של האנושיות שלך

המפקד בצידך הקדמי

אני תמים באשמתך

או אשם בתמימותי

אפוטרופוס של פרצי שנאתך

המפקד בצידך הקדמי

מחר אתייצב על נקודת הזינוק

אזנק לצידך העמוק ביותר

בשביל שנייה מגופך ארוץ עד סוף העולם

כמו סטודנט ביום הראשון של האביב

אחפש אותך שוב במחלקה ראשונה

אפקד על רפסודת העץ שלך

ואשיט את מפרסי שמלתך

כחייל אנווט אל צידך הרשע

המפקד בצידך הקדמי

אשוטט לבד ואחפש אותך שוב

ואת תחכי ותצפי לבואי

כשאופיע פתאום תזכרי מחדש

נווד מהלך לנופים רחוקים

תקבלי אותי ותלמדי מחדש

אולי מחר אתייצב על נקודת הזינוק

המפקד בצידך הקדמי

Andres calamaro

Glasgow|Scotland|2007

20.04.07

התערבות בציור הבריאה

2007-06-15T18:07:00.000-07:00

ידי אדם טבעו כתמי צבע ארוכים והתערבו בציורה של הבריאה.

שדות חרדל צהובים וצורבים ריח של פריחה, תלמים של תבואה חקלאית

שהתחברו בסופם וסימנו את המבט המרצד של הנווד שבי.

ריבועים מדויקים במגרש מופשט, בדיוק כמו געגוע.

נוף אין סופי של דרום צרפת.

התיאור המדויק מציורים של המאה השמונה עשרה

שהצליחו לשמר את האופטימיות שהשדות האלה מכילים הזכירו לי אותך, את האור

ואת הריח של העונה הבאה. המחזוריות של הטבע לעולם לא מאכזבת או חוזרת על עצמה,

תמיד זה מרגש באותה מידה ואולי יותר.

בדרך לעוד עיר זרה, מצליח ליצור דימוי מושלם עוד לפני שהמציאות מספיקה להתערב בדמיוני.

הניסיון להדביק את השקיעה ולדהור מולה במשך שעות גרם ליום להתארך

אור ישיר ורך שהבליט כל גוון ונקודה בעיני. יד אדם ציירה שדות חרדל צהובים, צורבים ויפים כמו בחלום ארוך

20.04.07

באמצע אי תנועה

2007-06-15T18:05:00.000-07:00

באמצע אי תנועה

הריח שלה תמיד יחזיר אותי לשם
את פרנקי נישקתי לפני שידעתי את שמה. נפגשנו באמצע אי תנועה בדרך לשום מקום.
אזור נטול זיכרון, מסוג המקומות שהעיר משאירה בלי הגדרה, בלי כתובות ומספרים

אותם מקומות לא מזוהים שהשהייה בהם לא תלויה, או קצרה כמו זמן ההמתנה של הרהורי הכרך

בין אור אדום לירוק.
לילה גשום במיוחד המיס את האיפור מעיניה והתאים את פניה לרצונותיו האישיים.
היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה, ואני כמו מי שהוכה בברק, עטפתי אותה במעילי, לפני שתמחק כליל מהגשם.
הזמן עצר ונתן לנו להתרגל למצב החדש. מאחר ושנינו עמדנו רטובים, לא נותר לנו אלה לצחוק מהמצב ולהמשיך לחצות יחדיו את הגשר לכיוון השני של העיר.
דיברנו מעט כי ידענו שאין טעם להכיר באמת, רצינו לשמר את האהבה הנדירה הזו שהופיעה כך פתאום והפתיעה את העיר ואת שנינו, עד דמעות
הרגשתי את ידה, העדינה והקרה מתחת לחולצתי, נשטפתי בצמרמורת נעימה, מפגש מוזר, כמעט אלוהי הסיר דמעות של אושר וגרם לי שוב להטיל ספק בערות שלי
שני אנשים משני צידיו של העולם נפגשים על אי תנועה, בעיר זרה. הרהרנו בדבר והחלטנו לכרות ביננו ברית
אני אזכור את שפתייה ואת ריחה לנצח והיא תקרא לבנה על שמי.
לילה שלם שוטטנו מחובקים, שלובי ידיים, קושרים אצבעות לחצי נחמה
ידענו שבבוקר כשתזרח השמש מעל העיר, נישאר רק עם זיכרון וניצוץ,
רק עם הניצוץ של האהבה האמיתית והכנה שלנו

ללא כל גורם של זמן או הכרה, שיכול היה להשחית את הבסיס האמיתי שללא ספק היה

מתפוגג כאשר הינו מתחילים להתרגל או להכיר בעובדות

נזכה ביום המחרת לשמר את הניצוץ הזה במצבו הגולמי ולהיזכר בו כשגשום או עצוב
על אמצע אי תנועה ובדרך לשום מקום עם שברירי חלום שניזרקו אל המציאות

דמעות של אושר טישטשו את מבטי מאותו היום והלאה

ידעתי,
אני אזכור אותה לנצח

והיא, אולי

תקרא בשמי

.
Clarmont|France|2007
25.04.07

ארוכות הן

2007-06-15T17:58:00.000-07:00

אבוא לשתות את רעלך
ואת תמתיקי בנשיקות
אתענג במרחק
ואחרוט לך עוד ורד
אגיש לך מילים
כמו שהבטחתי בגשר
כשהרוח תישא
ותשרוק באזנך חרישית
אל תאמיני לו
אל

27.04.07

אולי

2007-06-15T17:57:00.000-07:00

מאסתי במין האנושי
בעצמי בעיקר
וגם בעצמך.
ובכלל
בעונות בפרחים
ברוחות שמשקרות לי תדיר
מזריחה ולשקיעה.
מחר אתחיל דף לבן
ואתרגל שוב לשתיקה

מחדש
ארכוש מסיכה נוספת
מחנות ישנה בסמטה הצדדית
ואצא במחולות
ברחוב
שידע את סודי

30.04.07

טרמינל

2007-06-15T17:52:00.000-07:00

מול אותה תחנה כתבתי

כשאתה גר ליד תחנת רכבת הומה, אתה רואה רק את הקצוות של החיים.
אתה רואה את הסוף ואת ההתחלה

את מה שבניהם אתה רואה ארוז במזוודות של העוברים והשבים

קופסאות זמן במצב צבירה נוזלי.
וזה כמו מחשל אותך מהפרידה עד הרגע בו אתה שומע מקרוב את צפירת הקטר שלקח אותה חזרה לביתה.
אתה, שלא יכולת להשתלט על הריצוד בעיניך הבוגדות, תאסוף את השברים ותתחיל מחדש את מסע הכמיהה.
תתנפץ ותדביק מחדש

תתרסק ותקום

ותיפול ותקום
כי לא יכולת לאלף את הריצוד בעיניך הבוגדות.
תסתכל מרחוק
מחר יום חדש

כזה אתה

02.05.07

את שקט

2007-06-15T17:47:00.000-07:00

בני אדם דרים במשעולים
של עיר אוכלת ומאכילה
סיגוף הגוף וברית מילים
ואנחנו מזיעים את ההמון.
מתוך הכיכרות אל תוך המזרקה
בתענוג ותאוות בשרים

את שמש שמכה לי בפנים
ובשנייה את מלטפת בצינה
אל ישותך
אפלוש
ללא מוסר כליות
במחטים במסמרים
כמו זונה שבראבאל.
אסחור בחייך ואחר כך אמות
אני בורא אותך
אני נסוג ומתרחק
על ערש תשוקתי
אנקת כאב אשרוק
אשיט כלבי תקיפה
ואשחרר את ציפורי טרפי
בעל כורחי אקטוף עוד רגע.
תאווה ואהבה

04.05.07

הברוטאליסט

2007-06-15T17:45:00.000-07:00

עוד ערב של גשם חמים ומבלבל

פריחות

העירייה בחרה את העצים

לפי הסוג של האלרגיות

סוג של סירחון נעים

כמו ריח נבלות

התעטשות והתנצלות, לבד

ולפני שאתה מפנים את ריח התרמית

אתה מרגיש חופשי ומאושר

מאוד דומה לאהבה

אתה נושם בפראות

בין פרקי זמן

קצרים

נשיפה,שאיפה

ואז אתה נזכר

שכחת

לוקח קצת זמן

להעלות את שק האורז

לנמל

06.05.07

כרטיס הלוך ושוב

2007-06-15T17:41:00.000-07:00

מפות תמיד משקרות, תמיד מסתירות או מגישות מציאות אחרת, תלוי מאוד בנסיבות ובכיוון

שהיה הכרחי בזמן ששורטטו. אני בסך הכל רציתי להגיע לחנות הישנה מעבר לפינת הרחוב

בחלקה השני של העיר בכדי להחזיר את הכרטיס שמצאתי בכיס המעיל שקניתי בפעם שעברה שהייתי כאן

מצאתי את אותה חנות למרות שעם הזמן נמחקו האותיות מהמפה ומשלט האבן ברחוב, ובהיעלמותן, ניסו להסתיר דבר.
האבק מספר סיפורים ומזמין אותי תמיד לפשפש, ואני, סקרן כמו חתול, החלקתי אל תוך אותה החנות.
המוכר ניצב מולי והשתלב עם ארגזי הכפתורים הישנים כשעמד מאחורי הדלפק, כמו מגן על מבצרו

חרוש קמטים כמו הבגדים הישנים שמכר, והכיל בתוכו, באחת, את כל ההיסטוריה של העיר

שאלתי לשלומו ומסרתי את מה שמצאתי. הוא חייך חיוך ישן ומסתורי והזמין אותי לשבת

הוא סיפר לי שזהו הכרטיס היחיד לגן עדן, הכרטיס שאותו חיפשו דורות, ועכשיו הוא שלי

וכך עצרתי את תנועת העיר במספר מטבעות וללא ידיעה בכלל. שנים של רוח שנשבה ועצרה בשנייה.
הוא המשיך וסיפר ועם כל מילה נוספת, נשבתי, נשבעתי לעצמי שאני חולם וצבטתי שוב ושוב

הוא סיפר שבעבר, כשהגיעו סקרנים אל העיר דרך הים, הדבר הראשון שיכלו לראות מספינתם הוא את המוות

בכבודו ובעצמו, מנופף לשלום ומברך לבאים. אותו בית הקברות ניפרס על כל צידה המזרחי של העיר

והיה הנוף הראשון שלה, הפנים שלה בזריחה, חומות של אבן ארוכות ושקטות

מצידה השני נפרסו הרים ירוקים וחיים, מלאי תיקווה, שהסתירו את בית הקברות והותירו

לשקיעות לצנוח בשלווה על צמרות העצים.
בתקופות העבר, נהגו אנשי העיר לקבור את המתים כאן, באותו בית קברות עתיק. את בגדיהם היו

פושטים ומוכרים אותם בצידה השני, בדיוק באותה חנות הבגדים הישנה, בצד שסימן חיים, ממש כאן, במקום שישבנו

כך היו אנשי העיר מחזירים חלק מנשמות המתים אל תנועתה הטיבעית של העיר, נשמות שפיספסו את הרכבת

יכלו להמשיך מאותה נקודה בדיוק, מצידה השני של העיר. כך היא לא ניגמרה להם לעולם, כך כל מי שניכנס אליה

יכל לחיות חיי נצח, לראות נופים שזכורים לו ממקום מסויים, לדבר עם אנשים
ולהיזכר ששמע את סיפורם בזמן אחר ובמקום אחר. להתאהב מחדש באותה נערה שהזכירה, כשתמיד היה שם הזיכרון.
הייתי מרותק לפניו, לניצוץ בעיניו, היה שם משהו שהוא מעבר לזמן, משהו ניצחי בקמטים על פניו שסיפרו לי

משהו מרגיע ובאותו הזמן מטריד. היה שם סוד גדול מכוסה באבק

בזמן שיצאתי מאותה החנות הערב צבע את העיר, יכולתי לראות את הנוף של בית הקברות

מחבק את העיר וחולש בליטוף על צדדיה, יכולתי לראות את נוף ההרים החיים שהמשיך בטבעיות את

קו האופק, והכל התחבר לי לנוף אחד שבו מצויירת העיר נקודות זעירות וקורצות.
הכנסתי את ידי אל כיס המעיל וחייכתי, חשבתי על הכרטיס, נגעתי בו שוב ושוב

שמרתי אותו כאילו היה חלק בלתי נפרד ממני, עליתי לרכבת ונסעתי חזרה אל ביתי.
בעזרת מילותיו התחלתי להרכיב את התמונה, למצוא סימנים מנחים לזכייה שלי, לזכות ולעמוד בנקודה האחרונה של כל מסעות, נופים, סיפורי זוועה ואהבה. למה דווקא אני, איך הגעתי לשם למרות כל הסימנים שנמחקו מהדרך

הכל קפא בשנייה שרכשתי את הנצח במעיל ירוק ופשוט שקניתי שם. מעיל גשם שיגן עלי מכל החורפים הבאים וכניראה למשך שנים ארוכות.

12.05.07

אנשים צורחים טלויזיה

2007-06-15T17:38:00.000-07:00

ספונים בכורסת אלוהים
מאכילים את העיוורון
מול ערוץ הקניות
מוצרי אהבה לאישה ולגבר

חזירים באויר המזוהם של החטא.
בעודף, בלהט הבהוב מרצד

כבויים לביקורת, מחסירים בתחושות

די למשל ודי לפרד
די להשמנה ואחר כך לרזות

צאו לחצר
להשקות את העדר
שקונה עוד חלום ובדייה.
ספונים בכורסת אלוהים

האנשים צורחים טלויזיה

14.05.07

כרגל רודפת עקב

2007-06-15T17:31:00.000-07:00

כרגל רודפת עקב

באיזון בדממה ובמלוא הריכוז

על חבל דק כספק, ניפגש

את מצידך אני מצדי

מחישים צעדים בלחש, בשקט

אנחנו לא ניפול, נקווה בכל צעד

עם קצב טיפות הזיעה

הצעד שלך כמו הצעד שלי

כרגל רודפת עקב

הצעד שלך כמו הצעד שלי

תבגוד ותרעיד ניסיון

צעדים למרכז הבמה, המשקל

צעדים לכיוון עולמך

אם אפול אני ראשון

לא הלכתי ראוי

אם תפלי את

אמות בשבילך פעמיים

הצעד שלך הרועד, השביר

כמו הצעד שלי למרכז המפגש

צעד שלך כמו צעד שלי

כרגל עוקבת עקב.

15.05.07

בלילה שבין

2007-06-15T17:19:00.000-07:00

את המילים שאמרנו, לא נשכח לעולם, בדיוק בלילה שבין יום
הולדתה לבין יום האהבה. ישבנו על החוף וספרנו גלים, זרקנו אבנים
על הקצף שנישבר והבטיח שלא יגמר לנו אותו הרגע ושלא נעצור לעולם

רצינו לחלק את האושר הזה בנינו שווה בשווה, ולשמר את כל האהבה

לעטוף בחום את סודותינו, לטוב לרע.
חלמנו ולברוח לדרום צרפת, להעלם לעולם ולרוץ ברחובות שיכורים

לרקוד עד אור הבוקר ולהתמוטט מחוייכים בזריחה
התערבות שמיימית בליל כוכבים, אני והיא, אנחנו

היא נולדה ביום הכי יפה של השנה

אני זוכר איך ציירתי לה פרחים על היד, אותו הסוג כל הזמן, פשוטים ועגולים

רק כדי שאוכל להחזיק את ידה.
הזמן עבר מאז וגם הים הספיק לספור גלים ורגעים של אוהבים

אחרים מול השקיעות שהבטיח תדיר

גל אחרי גל ביממה.
אני לא מצליח לשכוח, הוא נוהג להזכיר לי תמיד מה הבטחנו

בדיוק בלילה ההוא, בין יום הולדתה, לבין יום האהבה
-
18.05.07